Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility

הודו כי טוב

מדי שנה בשנה טסים עשרות אלפי ישראלים להודו. רובם המכריע נוחת בתת היבשת מיד בתום שירותו הצבאי. לפני כ-15 שנים מי ששהה בהודו תקופה ממושכת נתפס בעיני החברה הישראלית כתמהוני. תכופות עלו בנוגע לו השאלות "מה הוא איבד שם?" או "מה יש לו לחפש שם?" נדמה שמאז זרמו מים רבים, הן בגנגס הן בנהרות התודעה הישראלית. יותר ויותר ישראלים שוהים בהודו תקופות ממושכות; יותר ויותר ישראלים שבים וחוזרים להודו בהזדמנויות שונות ובצמתים שונים בחייהם. נראה שבמרוצת השנים הסתגלה החברה הישראלית לנסיעות התכופות הללו של הבנים והבנות להודו, ואף הוענקו להן הכרה והבנה.

ספר זה מביא את סיפוריהם האישיים של ישראלים שדווקא בהודו שינו את יחסם לדת היהודית או חתמו בה תהליך שהחל קודם. בין הישראלים המרואיינים בספר חילונים שהפכו מסורתיים ואף חרדים, מסורתיים שהתחזקו ביהדותם, חרדי שהתפקר וישראלים שבחרו להיות בודהיסטים או דבקי הרא קרישנה. לצד הסיפורים האותנטיים, השופכים אור על איכויותיו של המסע בהודו, על הפערים התרבותיים העצומים שבין תרבות הודו לתרבות המערב ועל מנעד מאתגר של חילוניות-דתיות, בספר זה מוצג ניתוח זהיר של חוויות התרמילאים לאור ספרות התשובה הקלאסית. ההשוואה ממקמת את הסיפורים העכשוויים ברצף אמוני ומעניקה להם תוקף קדום, מאירה את קווי הדמיון ומחדדת את החדש ואת השונה.

"בקבלה יש כמה סודות שאפשר לקרוא להם "מוכרזים". אחד מהם הוא "סוד הנסירה". זה אחד הדברים הבסיסיים בפנימיות התורה. הסוד אומר שאדם וחווה נבראו בהתחלה כאדם ראשון, שהיה גם זכר וגם נקבה ‏–‏ אנדרוגינוס. מוסבר שנבראו מחוברים גב אל גב. מצד אחד הם היו מחוברים, ומצד שני לא יכלו להיפגש. זו הקרבה הגדולה ביותר וזה גם שיא הריחוק. אין "פנים אל פנים". בקבלה זה נקרא "אחור באחור". כדי להגיע למצב של פנים אל פנים צריך לעבור נסירה. זה תהליך כואב ושותת דם, אך הכרחי. תהליך הנסירה הזה נקרא "גלות". חייבים להתנתק כדי להתקרב, אתה מבין? יש קרבה שהיא מרחק, ויש מרחק שהוא קרבה. הודו, מבחינתי, היא סוד הנסירה."

(מתוך השיחה עם נחום)

 

"בהודו יש מיניות. היא חלק מהפולחן הדתי. היא באה לידי ביטוי בשיווא לינגם ובהרבה דברים אחרים. אז לא יכולתי לומר זאת או להסביר זאת, אך הרגשתי את הדברים. בחוויה הדתית היהודית היה משהו שמדחיק חיות ומיניות, ובחשיפה לדת בהודו הרגשתי את ההפך. זה היה מעורר."

(מתוך שיחה עם נעמה)

 

"חזרתי ארצה בדיוק לפני פסח, ושבועיים אחר כך הלכתי לישיבה. תכננתי ללכת מיד אחרי החג, אבל זה היה קשה. הצעד הראשון הוא תמיד מדרגה שצריך לדלג מעליה. ביום שהגעתי לישיבה ברמת אביב התקיים הגמר של מכבי ביורוליג. חשבתי אם להישאר לראות את המשחק או לנסוע לישיבה. החלטתי לנסוע, אבל בדרך נזכרתי שיש קניון ברמת אביב והחלטתי ללכת לצפות במשחק שם. הרגשתי קצת בושה – שהישיבה שכל כך חיכיתי להגיע אליה נמצאת כמה דקות ממני והנה אני רוצה לראות משחק. גם התביישתי מהמבטים של האנשים, כי כבר חבשתי כיפה והכול. בפסקי הזמן פתחתי את החומש ולמדתי. במחצית שימי התקשר אליי, הוא בדיוק היה בביקור בארץ. הוא שאל אותי איפה אני, ואמרתי לו שאני בדרך לישיבה, רואה את הגמר. שימי אמר לי, וזה היה לי ברור, שאני צריך לקום ולצאת מיד. אמרתי לו שאין מצב. שימי אמר לי "תאר לך שאחד השחקנים יעצור פתאום באמצע המגרש ויחשוב על חסידות. הוא ידפוק לכולם את המשחק. ככה גם אתה, בזה שאתה רואה את המשחק אתה הורס לכולם. זו הזכות שלך, הישיבה". נשארתי עוד קצת לצפות, אבל שלוש דקות לפני הסוף קמתי. הבנתי שזה הדבר הנכון. יצאתי מהקניון. הרחובות בדרך לישיבה היו ריקים, ופתאום מחאו כפיים מכל הבתים. היה ברור שמכבי ניצחו, אבל אני הרגשתי שלי הם מוחאים כפיים. שניצחתי את התשוקה שלי. מכבי כבר לא עניינו אותי יותר."

(מתוך שיחה עם נתן)

 

"הדבר הכי משמעותי בעיניי שקרה לי בחיים היה הנסיעה להודו, אף שקודם לא חסר לי כלום. בהודו ה"בּוּמים" כל כך חזקים, גם הטובים וגם הרעים, שלא יכולתי להשאיר אותם בצד. תהליך של תשובה הוא שאילת השאלות וקבלת התשובות בדרך. ידעתי שאני צריך לחזור להודו כי פחדתי ממנה, וזה סימן שאת הדבר הזה אני צריך לעשות. אבל למרות הידיעה, עצמת החוויות הפחידה אותי. בכל שנה מצאתי תירוץ אחר למה לא לנסוע. היום אני מבין שהכנתי את עצמי. בניתי את הבשלות לנסוע לשם שוב, יותר משמונה שנים אחרי שחזרתי. כשאתה מכין את עצמך למשהו עצמתי היקום בודק אותך. כעבור זמן נראה שהדברים מתחילים להסתדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שהכול פיקציה. ידעתי שפה, בארץ, אני לא מוצא את עצמי. שיש לי חור ענקי בלב."

(מתוך שיחה עם שרון)

הזמנות

מעונינים להזמין ספר זה?