הודו כי טוב

"בקבלה יש כמה סודות שאפשר לקרוא להם "מוכרזים". אחד מהם הוא "סוד הנסירה". זה אחד הדברים הבסיסיים בפנימיות התורה. הסוד אומר שאדם וחווה נבראו בהתחלה כאדם ראשון, שהיה גם זכר וגם נקבה ‏–‏ אנדרוגינוס. מוסבר שנבראו מחוברים גב אל גב. מצד אחד הם היו מחוברים, ומצד שני לא יכלו להיפגש. זו הקרבה הגדולה ביותר וזה גם שיא הריחוק. אין "פנים אל פנים". בקבלה זה נקרא "אחור באחור". כדי להגיע למצב של פנים אל פנים צריך לעבור נסירה. זה תהליך כואב ושותת דם, אך הכרחי. תהליך הנסירה הזה נקרא "גלות". חייבים להתנתק כדי להתקרב, אתה מבין? יש קרבה שהיא מרחק, ויש מרחק שהוא קרבה. הודו, מבחינתי, היא סוד הנסירה."

(מתוך השיחה עם נחום)

"בהודו יש מיניות. היא חלק מהפולחן הדתי. היא באה לידי ביטוי בשיווא לינגם ובהרבה דברים אחרים. אז לא יכולתי לומר זאת או להסביר זאת, אך הרגשתי את הדברים. בחוויה הדתית היהודית היה משהו שמדחיק חיות ומיניות, ובחשיפה לדת בהודו הרגשתי את ההפך. זה היה מעורר."

(מתוך שיחה עם נעמה)

"חזרתי ארצה בדיוק לפני פסח, ושבועיים אחר כך הלכתי לישיבה. תכננתי ללכת מיד אחרי החג, אבל זה היה קשה. הצעד הראשון הוא תמיד מדרגה שצריך לדלג מעליה. ביום שהגעתי לישיבה ברמת אביב התקיים הגמר של מכבי ביורוליג. חשבתי אם להישאר לראות את המשחק או לנסוע לישיבה. החלטתי לנסוע, אבל בדרך נזכרתי שיש קניון ברמת אביב והחלטתי ללכת לצפות במשחק שם. הרגשתי קצת בושה – שהישיבה שכל כך חיכיתי להגיע אליה נמצאת כמה דקות ממני והנה אני רוצה לראות משחק. גם התביישתי מהמבטים של האנשים, כי כבר חבשתי כיפה והכול. בפסקי הזמן פתחתי את החומש ולמדתי. במחצית שימי התקשר אליי, הוא בדיוק היה בביקור בארץ. הוא שאל אותי איפה אני, ואמרתי לו שאני בדרך לישיבה, רואה את הגמר. שימי אמר לי, וזה היה לי ברור, שאני צריך לקום ולצאת מיד. אמרתי לו שאין מצב. שימי אמר לי "תאר לך שאחד השחקנים יעצור פתאום באמצע המגרש ויחשוב על חסידות. הוא ידפוק לכולם את המשחק. ככה גם אתה, בזה שאתה רואה את המשחק אתה הורס לכולם. זו הזכות שלך, הישיבה". נשארתי עוד קצת לצפות, אבל שלוש דקות לפני הסוף קמתי. הבנתי שזה הדבר הנכון. יצאתי מהקניון. הרחובות בדרך לישיבה היו ריקים, ופתאום מחאו כפיים מכל הבתים. היה ברור שמכבי ניצחו, אבל אני הרגשתי שלי הם מוחאים כפיים. שניצחתי את התשוקה שלי. מכבי כבר לא עניינו אותי יותר."

(מתוך שיחה עם נתן)

"הדבר הכי משמעותי בעיניי שקרה לי בחיים היה הנסיעה להודו, אף שקודם לא חסר לי כלום. בהודו ה"בּוּמים" כל כך חזקים, גם הטובים וגם הרעים, שלא יכולתי להשאיר אותם בצד. תהליך של תשובה הוא שאילת השאלות וקבלת התשובות בדרך. ידעתי שאני צריך לחזור להודו כי פחדתי ממנה, וזה סימן שאת הדבר הזה אני צריך לעשות. אבל למרות הידיעה, עצמת החוויות הפחידה אותי. בכל שנה מצאתי תירוץ אחר למה לא לנסוע. היום אני מבין שהכנתי את עצמי. בניתי את הבשלות לנסוע לשם שוב, יותר משמונה שנים אחרי שחזרתי. כשאתה מכין את עצמך למשהו עצמתי היקום בודק אותך. כעבור זמן נראה שהדברים מתחילים להסתדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שהכול פיקציה. ידעתי שפה, בארץ, אני לא מוצא את עצמי. שיש לי חור ענקי בלב."

(מתוך שיחה עם שרון)

סיימתי לקרוא את ספרו המצוין של יותם יעקבסון על מהפכים דתיים ושינויים רוחניים של ישראלים בהודו. יותם ערך מספר רב של ראיונות עם אנשים רבים ומגוונים. לגבי אלו אשר חזרו בתשובה בהודו, ישנה נקודה מאוד מעניינת אשר חזרה במספר רב של ראיונות. יותם דן בה בעצמו בסיכום הספר, אך ברצוני להוסיף עליה ממד נוסף.

ראשית, מספר לא קטן של חוזרים בתשובה בספר, התחילו את התעניינותם ביהדות במקומות קדושים להינדיים (פושקר וארנסי וכו'). הם הרגישו אנרגיות חזקות (לדבריהם) והדבר גרם להם להתחבר למקורותיהם. מאוחר יותר בראיונות, אותה אנרגיה חזקה, הופכת לטומאה מאוד גדולה. מרואיין אחר מרואיין מספר שהיכן שישנה טומאה כה גדולה, קל להבחין בקדושה. הם דיברו על האמונה ההודית כטמאה, עבודה זרה, רוחניות שלילית, ואף שטנית. אותו שטן הוא אשר דחף אותם אל האור, אל הגאולה. נקודה זו יותם מציג בצורה טובה בסיכומו. אך לא כל החוזרים בתשובה הגיבו כך אל הודו – היו שניים שממש לא. שלא ראו בהודו טומאה, אלא ראו עבודת אלוהים בצורה אחרת מהמוכרת להם, זה הכול.

ניסיתי למצוא משהו בראיון שיסגיר את ההבדל בינם לבין האחרים. למה עבורם הסגידה ההודית לא נראתה טמאה, אלא פשוט דרך אחרת לעבוד את אותו אלוהים. התשובה לדעתי צפונה באלוהים עצמו. בשאר הראיונות המילה אלוהים כמעט ולא הוזכרה. לא הוזכרה כמיהה אליו, רצון לדעת אותו, להתחבר אליו וכו'. ואם הוא כבר כן הוזכר, אז היה זה בהקשר החסד וההשגחה הפרטית אשר העניק לבעל התשובה. אצל אותם שני מרואיינים אשר נבדלו מהאחרים, ניתן היה לחוש במשך הראיון, שיש להם כמיהה לאלוהים, רצון אליו, תשוקה אל הרוחני.

אני חושב שזו נקודה מאוד משמעותית. אלו אשר פונים לחיים רוחניים או דתיים, בגלל תשוקה עזה אל מה שנסתר מהעין, בדרך כלל פחות דוגלים בקיצוניות, הערך העצמי שלהם לא מבוסס על כך שהם יותר טובים מהאחר. ומצדו השני של המטבע, אלה אשר מחפשים ערך עצמי והשתייכות, עבורם עצם ההשתייכות לעם הנבחר, לגזע הטהור וכדומה, מהווה הערך העליון בפני עצמו, אלוהים כלל אינו מצוי במשוואה. לכן הצורך לרמוס את ההודי הטמא, לא מפתיע. כאשר החיבור לרוחני מנותק מרוחניות ומושתת על שייכות קבוצתית-לאומית, הדת הופכת ליותר ויותר קיצונית, דבר אשר אנו עדים לו כיום בכל רחבי תבל.

בקיצור, תמונה מעניינת מאוד עולה מספר מרתק ועשוי היטב. מומלץ לקרוא.

(רז הנלדר)

כתבה באתר Go travel
כמה פעמים שמעתם על ישראלים – בעיקר צעירים אחרי צבא – שחזרו בתשובה בהודו או בעקבות המסע בהודו? הספר "הודו כי טוב" מתחקה אחר שורשי התהליך, חושף את שמתחולל בנפשם של המטיילים ומאפיין מחדש את מה שמבחינת ממדים כבר ניתן להגדיר כתופעה חברתית.

קישור לכתבה באתר Go travel

מה מספרים ישראלים שחזרו בתשובה בהודו – מוסף ספרים, הארץ, 7.12.2016
"הודו כי טוב", ספרו של יותם יעקבסון, מבקש לעקוב אחר תהליך החזרה בתשובה בתת-היבשת. אבל האם באמת צריך לנסוע עד פושקר כדי להגיע לחב"ד
מאיר בר-מימון
הודו כי טוב: שינויים דתיים ומהפכים רוחניים של ישראלים בהודו. יותם יעקבסון. הוצאת עצה, 265 עמודים, 87 שקלים

גל הרוחניות ששטף את ישראל מאז שנות ה–90 הוא תופעה מרתקת. תחילתו בנדידה להודו של עשרות אלפי צעירים וצעירות לאחר הצבא בחיפוש אחר שקט, שינוי מצב תודעתי, או סתם מקום להתמסטל בו בזול. המשכו בדרכי מחשבה ופעולה המיוצגות על ידי הודו (אך לא רק). הן מילאו חלל ריק בישראל שהחלה להשיל את שכבות הדור המייסד ולצעוד אל התרבות הניאו־ליברלית של אינדיבידואליזם קיצוני. נפילת ההגמוניה הציונית המסורתית והשלטון הקולקטיבי גרמה לכך שהיחיד הישראלי נותר אחראי לגורלו מבחינה פוליטית, כלכלית ואף דתית. הודו סיפקה לישראלי את המרחב שנמצא מחוץ למדינת ישראל — מעין יקום מקביל, ישראליות ללא ישראל, נקודה חיצונית שנותנת אפשרות לבחינה מחודשת של הקיום האינדיבידואלי הישראלי. בקיצור, הודו איפשרה "לחפש את עצמי".

"הודו כי טוב" של יותם יעקבסון מבקש לעקוב אחר אחד התהליכים שעברו ישראלים בהודו: החזרה בתשובה. הספר מורכב מראיונות עם ישראלים שחזרו בתשובה. חלקם הגיעו לחיקה של היהדות, אחרים לקהילה בודהיסטית או לקרישנה.

הספר מחולק לשלושה חלקים. הראשון עוסק במשמעות של "חזרה בתשובה" ובמונח "תשובה", השני מתמקד בראיונות עם חוזרים בתשובה (וגם חוזרים בשאלה) והשלישי עוסק בניתוח הראיונות "לאור ספרות התשובה הקלאסית", כפי שיעקבסון מכנה אותה. הספר עוסק אמנם במספר קטן של מקרים של פנייה לקרישנה או לבודהיזם אך רובו מוקדש לחזרה בתשובה היהודית, ולכן אתייחס רק אליה.

​הניתוח של יעקבסון לרעיון החזרה בתשובה מספק ידע כללי סביר אך אינו עמוק דיו. בעיקר צורמת ההגדרה לחזרה בתשובה: "נקודת המוצא ששימשה אותי במהלך העבודה היא זכות ההגדרה העצמית. כל אדם שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, גם אם לא במלואן, ומגדיר עצמו כאדם דתי שחזר בתשובה או כמי שיצא בשאלה, כהרא קרישנה או כבודהיסט — נתפש בעיני ככזה".

אמנם, אין זה מתפקידו של אדם לכפות על אדם אחר הגדרה מסוימת, ואין זה מתפקידנו לערער על ההגדרה שאדם בוחר להיות מכוּנן על פיה. עם זאת, חבל שההצהרה באה במקום בחינה וניתוח של התהליכים הפוליטיים שמובילים אדם להגדיר את עצמו לפי מונח מסוים ולא לפי מונח אחר. כל זה נכון במיוחד לאור המטען הפוליטי שמתלווה לחזרה בתשובה בישראל.
ניתוח הראיונות מספק תמונת מצב מעט עגומה. ברוב הסיפורים הודו עצמה נתפשת כקרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה של המרואיינים. רובם מספרים שחשו בוז לפולחן האלילים ודחייה ממנו. נראה כי הם מדקלמים את הנרטיב החב"די, שמהלל את עליונותה של הדת היהודית. כך, למשל: "כבר בשבוע הראשון פיתחתי סלידה גדולה מאוד מן העבודה הזרה. בפושקר נתקלתי בכוהנים שנותנים פרחים ומבקשים כסף. גם לי הם שמו פרח ביד וניסו לגרור אותי… לא היתה להם שום כוונה אמיתית של אמונה. הרגשתי סלידה נוראה. רציתי לנפץ פסלים של שיווא בכל מקום. בסוף מצאתי מקום להתנחם בו, להתייעץ בו: בית חב"ד. ובמיוחד שימי, הרב של הבית" (אורי, מעלה אדומים).

יעקבסון מכנה את הודו "זמן בתוך זמן", אך לפחות על פי הראיונות בספר, הודו היא דווקא המשך ישיר של ישראל, מרחב שהישראלי יכול לצאת בו מישראל הפיזית כדי להתחבר לישראליות רוחנית. תהליכי החזרה בתשובה לדת היהודית בהודו מתרחשים בין כותלי מרכז חב"ד או הבית היהודי — מרחבים ישראליים מובהקים. בנוסף, רוב המרואיינים היו בקשר עם הדת היהודית האורתודוקסית עוד לפני שהגיעו לשם, והודו, או הנסיבות שהודו היא חלק מהן, החזירו אותם לחיק הדת.

בכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד" כותב מרסל פרוסט: "אם הזיכרון, בזכות השִכחה… לא הצליח להטיל שום חוליה מקשרת בינו לבין הרגע הנוכחי… הנה פתאום הוא מנשים אותנו אוויר חדש, שהנו דווקא מפני שזה האוויר שנשמנו פעם, אותו אוויר צח יותר שלשווא ניסו המשוררים להשליטו בגן עדן, אוויר אשר לא היה בכוחו לספק תחושת התחדשות עמוקה אלמלא כבר נִנְשם בעבר, שכן גני עדן האמיתיים הם גני עדן שאיבדנו".

מהו אותו אוויר צח, אם כן?

"בן אדם חילוני, לא מעניין אותו עכשיו איך לשמור את השבת, מעניין אותו למה לשמור אותה. למה להיות יהודי. הוא בן אדם חושב, ובן אדם שחושב… באיזשהו שלב שואל את עצמו: 'רק שנייה, מה אני עושה פה?' הוא רואה המון הודים, הוא רואה כל מיני תרבויות, הוא רואה את העבודה הזרה שלהם, את הפסלים, ואומר לעצמו: 'רק שנייה, מה אנחנו? מה זאת אומרת, שאני יהודי?'" (שימי, רב חב"ד בפושקר).

ואכן, המרואיינים כולם מספרים על הקושי למצוא משמעות לחייהם. בעיני כולם נראתה הודו מרחב שיאפשר להם למצוא את התשובה, כלומר — את גן עדן האבוד: "נסעתי להודו שנה אחרי שהשתחררתי, בעקבות דחיפה של חבר שחזר בתשובה שם. הוא נתן לי תפילין וטלית ואמר לי: 'לך להודו!'" (נדב, ירושלים).

במציאות הנוכחית, שבה הכל יחסי ותפישת האמת סדוקה, בעולם שזהות אחידה כבר אינה קיימת והאדם נמצא בתהליך מתמיד של חיפוש אחריה — בעולם כזה אין פלא שאנשים פונים לדת, לפרדיגמה ברורה, שמאפשרת שאלות אך מבהירה שהתשובה קיימת. כל אשר עליך לעשות הוא להמשיך במסע ולמצוא את גן עדן האבוד, את האוויר שכבר ננשם בעבר.

אין לראות בחזרה בתשובה את ההיפך מליברליות, אך יש לשאול מדוע חזרה בתשובה נתפשת בישראל כאימוץ יהדות אורתודוקסית בדמות חב"ד? יהדות שעטופה בדוק קל של גזענות. מדוע בהוויה היהודית הישראלית אין מקום ליהדות הליברלית, התרבותית והמוסרית? כיצד זה שבמוחו של הישראלי היהדות היחידה הקיימת היא זו שמדירה נשים ושאינה קוראת לסובלנות בין דתית? העובדה שיהדות ליברלית לא נתפשת כלל כזרם יהודי בישראל היא עובדה מטרידה מאוד. סיבותיה רבות: החל בסלידה של החוגים האינטלקטואליים מהדת, וכלה במערכת פוליטית שלמה שרואה ביהדות הליברלית גורם שיש לנטרל.

כמדינה שהגדירה את עצמה יהודית והלאום בה הוא גם הדת, הדת היהודית היתה מחויבת לתפוס מקום חשוב בהגדרה של ישראל, והיא היא גן עדן האבוד. כך, האורתודוקסיה היהודית, מזרם קטן יחסית ביהדות העולמית הכללית, הפכה להיות המייצגת היחידה של היהדות במדינת ישראל, ולאוויר שהיהודים נשמו בעבר ומחפשים לנשום אותו כעת.

אין זה סוד שמדינת ישראל עוברת תהליך הדתה עמוק — מחוקי הדת היהודיים, דרך מפכ"ל המשטרה שהופך את המשטרה למשטרת היהודים וכלה במדור יהדות בוויינט או אנרג'י, שאינו אלא מדור אורתודוקסיה.

ספר זה, אם כך, יכול לשמש תמרור אזהרה לכל מי שחרד לגורלה הרוחני של מדינת ישראל. אם האליטה האינטלקטואלית לא תראה בדת היהודית חלק חשוב במערך התרבותי הליברלי, היא עלולה לאבד כל שליטה על התוויית הרוח הישראלית, ולהתעורר למדינה דתית שבה גם החילונים הגמורים ביותר רואים באורתודוקסיה אופציה יחידה לקיום חיים יהודיים, ואת מרכז חב"ד בפושקר — "גן עדן האבוד".

תגובתי למאמרו של מאיר בר-מימון:
התלבטתי אם להגיב ל"ביקורת" הספרות שכתב ד"ר מאיר בר מימון על ספרי ולבסוף החלטתי לעשות זאת. מדוע? בראש ובראשונה מפני שמקומם אותי שאדם שנתבקש לכתוב ביקורת עניינית על ספר בחר להציג מסכת שאין בה כל התייחסות קונקרטית אליו וזאת תוך השטחה ברוטאלית ומגמתית של כל הממדים והרבדים שאני, כמי שכתב את הספר, ביקשתי להדגיש.
בר-מימון פותח את ביקורתו בתיאור הפניה של בני ונכדי הדור המייסד של המדינה לעבר אינדיבידואליזם קיצוני. האומנם? נדמה שרוב הסיפורים האישיים המובאים בספר ובוודאי אלו שבחר להתייחס אליהם מתארים מהלך שהוא ההפך המוחלט מפניה לאינדיבידואליזם; הם מתארים צורך יסודי ובסיסי בשייכות ובלכידות חברתית.

בר-מימון כותב: "הודו סיפקה לישראלי את המרחב שנמצא מחוץ למדינת ישראל — מעין יקום מקביל, ישראליות ללא ישראל, נקודה חיצונית שנותנת אפשרות לבחינה מחודשת של הקיום האינדיבידואלי הישראלי." אבל אין זה מונע בעדו לכתוב כמה שורות אחר כך: "יעקבסון מכנה את הודו "זמן בתוך זמן", אך לפחות על פי הראיונות בספר, הודו היא דווקא המשך ישיר של ישראל, מרחב שהישראלי יכול לצאת בו מישראל הפיזית כדי להתחבר לישראליות רוחנית…". האם הסתירה האינהרנטית בדבריו גלויה רק לעיני?

בר-מימון אף יוצא כנגד: "נקודת המוצא ששימשה אותי במהלך העבודה היא זכות ההגדרה העצמית. כל אדם שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, גם אם לא במלואן, ומגדיר עצמו כאדם דתי שחזר בתשובה או כמי שיצא בשאלה, כהרא קרישנה או כבודהיסט — נתפש בעיני ככזה." ובהמשך קבע: "עם זאת, חבל שההצהרה באה במקום בחינה וניתוח של התהליכים הפוליטיים שמובילים אדם להגדיר את עצמו לפי מונח מסוים ולא לפי מונח אחר. כל זה נכון במיוחד לאור המטען הפוליטי שמתלווה לחזרה בתשובה בישראל. ניתוח הראיונות מספק תמונת מצב מעט עגומה. ברוב הסיפורים הודו עצמה נתפשת כקרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה של המרואיינים. רובם מספרים שחשו בוז לפולחן האלילים ודחייה ממנו."
"הודו כי טוב" בא בראש ובראשונה להביא את סיפוריהם האישיים של אנשים שעברו תהליכים שאף פעם לא זוכים להתייחסות ושנתפסים לרוב כשטיפת מוח או 'התחרפנות' זמנית. ככזה הוא מהווה הצצה אל הסיפורים השתוקים שטרם סופרו וככזה כונסו תחתיו אנשים שכך הם מגדירים את עצמם. מעבר לכך, האם הגדרתה של התשובה בספר מסתכמת רק בהגדרה עצמית? האם אין בספר סקירה רחבה של מושג התשובה ביהדות, בנצרות ובאיסלאם כמו גם בהינדואיזם ובבודהיזם?

בר-מימון מוחה על כך שלא התייחסתי בספרי ל'מטען פוליטי'. מה חבל שהמושג 'פוליטיקה' או עמדות 'פוליטיות' לא באו לידי ביטוי באף אחת משיחותיי עם המרואיינים בספר. עצם הניסיון לדחוף בכוח פוליטיקה לנארטיבים שהוצגו בפני אינו אלא מניפולציה שלא עומדת במבחן המציאות.
לא ברור על פי מה הגיע בר-מימון למסקנה שהודו עצמה נותרת קרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה? האם לא הובהר בספר כי הזרות האמונית שמייצגת הודו היוותה זרז עיקרי עבור חלק מהמרואיינים לברוח אל חיק היהדות השוכנת בבית ולאחרים להרחיק ממנה אל עולמות אמוניים זרים? האם בכך ניתן לסכם את הזיקה (חיובית כשלילית) של המרואיינים להודו? משום מה בחר בר-מימון להתעלם בגלוי מכל מי שלא נע על הציר חילוני/חוזר בתשובה, כי אין הוא משרת את האג'נדה שבחר להציג. הוא מתעלם מיהודים חילונים שפנו לבודהיזם, להרא קרישנה, לחרדי שהתפקר ופירק משפחה ובחר לקבל גושפנקא לחילוניותו דווקא בהודו. בספר משורטטות בזהירות רבה הקבלות בין התהליכים כולם. כמה נוח לבר-מימון להתעלם מכל מי שנמצא במצב ביניים אמביוולנטי, מכול מי שתיאר בצורה כה מרגשת את עצמו באופן אמורפי, מתפתח, משתנה, מכיל, פועם. לא! התנהלות כזו, החובקת את הזולת לא תואמת את ההשטנה וההקצנה שביקש למכור לקהל השמאלני. חלילה מלהציג דברים במורכבותם, זה עוד עלול לגרום לקירוב לבבות!!!

הוא קובע "בנוסף, רוב המרואיינים היו בקשר עם הדת היהודית האורתודוקסית עוד לפני שהגיעו לשם, והודו, או הנסיבות שהודו היא חלק מהן, החזירו אותם לחיק הדת." כמי שערך את השיחות וכתב את הספר לא נותר לי אלא לשאול "האומנם?!"
בר-מימון גם לצטט מתוך הספר שני ציטוטים שמביעים עליונות יהודית והדרה של האחר. הנה אחד מהם:
"כבר בשבוע הראשון פיתחתי סלידה גדולה מאוד מן העבודה הזרה. בפושקר נתקלתי בכוהנים שנותנים פרחים ומבקשים כסף. גם לי הם שמו פרח ביד וניסו לגרור אותי… לא היתה להם שום כוונה אמיתית של אמונה. הרגשתי סלידה נוראה. רציתי לנפץ פסלים של שיווא בכל מקום. בסוף מצאתי מקום להתנחם בו, להתייעץ בו: בית חב"ד. ובמיוחד שימי, הרב של הבית" (אורי, מעלה אדומים).
אני מבקש לצטט מהספר קטע המאיר דברים באור אחר לחלוטין: "בקבלה יש כמה סודות שאפשר לקרוא להם "מוכרזים". אחד מהם הוא "סוד הנסירה". זה אחד הדברים הבסיסיים בפנימיות התורה. הסוד אומר שאדם וחווה נבראו בהתחלה כאדם ראשון, שהיה גם זכר וגם נקבה ‏–‏ אנדרוגינוס. מוסבר שנבראו מחוברים גב אל גב. מצד אחד הם היו מחוברים, ומצד שני לא יכלו להיפגש. זו הקרבה הגדולה ביותר וזה גם שיא הריחוק. אין "פנים אל פנים". בקבלה זה נקרא "אחור באחור". כדי להגיע למצב של פנים אל פנים צריך לעבור נסירה. זה תהליך כואב ושותת דם, אך הכרחי. תהליך הנסירה הזה נקרא "גלות". חייבים להתנתק כדי להתקרב, אתה מבין? יש קרבה שהיא מרחק, ויש מרחק שהוא קרבה. הודו, מבחינתי, היא סוד הנסירה ."(מתוך השיחה עם נחום(
בר-מימון מסכם: "ספר זה, אם כך, יכול לשמש תמרור אזהרה לכל מי שחרד לגורלה הרוחני של מדינת ישראל." אולם הוא גם יכול להוות פריזמה מעניינת להתבוננות פלורליסטית, רבת פנים שהמכנה המשותף בה הוא חוסר, געגוע, רצון לחפש ושאיפה למצוא. מבחינתי המורכבות הזו והנגיעה בנימי הנפש הם מושאו של הספר.