"לוותר על האחיזה בידיעה" – ראיון אחרון עם אילן עמית

את אילן עמית פגשתי בסלון ביתו שבמרכז תל אביב. במשך כעשור באותו סלון נפגשו אחת לשבועיים שתי קבוצות שעסקו בהתפתחות רוחנית בדרכי עבודתו הפנימית של גורדייף. כל אחת מהקבוצות מנתה כ- 20-15 חברים, ביניהם אנשי רוח, אמנים ובעלי מקצועות חופשיים. גילאי המשתתפים היו מגוונים, הם באו מרקעים שונים ואוחדו על ידי הצורך לחפש ולמצוא מציאות קיומית עמוקה יותר. "השתדלתי לא להגדיר את עצמי כמדריך, או מורה של הקבוצות הללו, אלא לכל היותר מרָכז, מכיוון שהייתי המבוגר ביותר מבין אנשי הקבוצות ובעל ותק גדול בעבודה הפנימית." אומר עמית, כיום בן 77, שבין יתר עיסוקיו הוא גם דוקטור למתמטיקה וחרף גילו עדיין עובד במערכת הביטחון. לפני כשלושים שנה איבד בהדרגה את מאור עיניו. "עברתי ניתוח עיניים שכשל. התעוררתי בחדרי שבבית החולים וניסיתי להדליק את האור. לחצתי על המתג והנורה לא נדלקה. חשבתי שאולי צריך להבריג אותה למקומה. גיששתי את דרכי אליה וגיליתי שהיא חמה, אז תפשתי שאינני רואה", מספר עמית. "נעשיתי עיוור".
לפני כשנתיים החליט עמית להפסיק את סדרות המפגשים בביתו. "בעשר השנים של הפגישות עברתי תהליך פנימי, שהיה, מבחינתי, בסיס להשתתפותי בקבוצות. התהליך הזה הגיע עכשיו לסיומו. הרגשתי שמשמעות הדבר היא שעלי להפסיק את הפגישות. היה בהן טעם עבור אחרים ועבורי כל זמן שהתהליך הזה התנהל. עכשיו הוא נגמר", מסביר עמית.
לאחרונה ראה אור "חידת הנוכחות", ספרו החדש של עמית, בהוצאת ספרי עלית גג. במשך העשור שבו נפגשו הקבוצות נהג עמית לשלוח קטע קריאה כהכנה לקראת כל מפגש. דברים אלו כונסו בספר, יחד עם מכתבים שנכתבו לאנשים שהתכתבו עם עמית מבלי שהיו חברים בקבוצות. בנוסף משולבים בספר קטעים הלקוחים מתוך הטור "נקודה פנימית", אשר התפרסם בשעתו בירחון "חיים אחרים". ד"ר אבנר גלוקליך, אחד המשתתפים בקבוצות, לקח על עצמו את תרגום החומר (שרובו נכתב, מטעמים טכניים הקשורים לכך שעמית כותב בעזרת תוכנת voice, באנגלית) ועריכתו. המשוררת אגי משעל, גם היא מהמשתתפות בקבוצות, כתבה את פרק המבוא לספר.
"זהו ספר חתרני ביחס לעבודה הפנימית, כפי שנהוג לתפוס אותה", מזהיר עמית; "הוא חתרני ביחס למורים הרוחניים לסוגיהם (כולל מורים גדולים כמו גורדייף וקרישנמורטי) ולדתות הגדולות והקטנות. הוא חתרני גם לגבי מושגים מקובלים כגון 'הארה' וטכניקות כמו מדיטציה". עבורו הספר הוא ריכוז של תובנות שזכה בהן "בגיל מבוגר מאוד, אחרי שנים רבות של חיפוש ושל עבודה פנימית במסגרות הקיימות."

מפגש עם מורה בשלב הנכון
"היה לי מזל שאיני יודע אם הרבה אנשים זוכים לו. בכיתה י"א פגשתי מורה. הוא לא היה מורה מסוג העידן החדש, אלא מורה מהסוג הישן", סיפר לי עמית, כשהוא מתכוון אל ד"ר יוסף שכטר ז"ל, שהיה בשעתו מורה בבית הספר הריאלי בחיפה.
"בהתחלה לא אהבנו אותו, כי היה בו משהו גלותי". יוסף שכטר, יליד פולין, למד בווינה, והשתקע בעיר. הוא עלה ארצה ממש לפני האנשלוס. בארץ הייתה אז רק אוניברסיטה אחת ולא היה בה מקום לכל העולים אנשי האקדמיה. שכטר נאלץ לחפש מסגרות אחרות ומצא עבודה בהוראה בבי"ס תיכון. "בערב יום הכיפורים, הרצה שכטר לפני כל השכבה הבוגרת של התלמידים. דבריו הותירו עלי רושם בלתי רגיל". ניכר המאמץ שעמית משקיע בניסיון לשחזר את הקסם של אותו מעמד, חרף השנים שחלפו. הוא מספר שבאותו זמן היה שבוי אידיאולוגית בתפישות המטריאליזם ההיסטורי ו"בשאר הסיסמאות של הסוציאליזם הפוליטי". והנה "שכטר דיבר על הקרנה שמגיעה אל האנושות מהקוסמוס ועל כך שבני האדם חוסמים אותה במחיצות ברזל אידיאולוגיות. הוא טען שהרעיון האמיתי בתשובה ביום הכיפורים הוא לא חזרה מחטאים ומעשים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, אלא בחזרה מדעות, שהן אותן מחיצות ברזל. הוא אמר שאת הדעות צריך לתקן." הדברים הללו הדהדו בעמית הצעיר. הוא הרגיש שנאמרה לו זה עתה אמת גדולה. תלמידים אחדים נספחו אל שכטר בהפסקות ושוחחו איתו. בהדרגה עמית הצטרף אליהם והתקרב אליו גם הוא. לימים הוכרה חבורת התלמידים הזו, שנאספה סביב המורה, בשם "השכטריסטים'".
שכטר גר לא רחוק ממקום מגוריו של עמית, שבא לבקרו מחוץ לשעות הלימודים. לימים נעשו הביקורים עניין של יום ביומו. יחד הם קראו כתבים פילוסופיים ויצאו לטיולים משותפים. "הייתי שואל שאלות ושכטר היה עונה", משחזר עמית ומוסיף: "לזכותם של הורי אני יכול לומר שקיבלו את הדבר הזה בהבנה. זה בוודאי לא היה להם קל כי שכטר הפך למעין תחליף-אב." יחד תרגמו השנים מבחר כתבים של סרן קירקגור, שלימים ראה אור בהוצאת מסדה.
סביב המחשבות על מקומו של הקיבוץ בהקשר להגשמה עצמית ולביסוס המדינה הקימו עמית וכמה מחבריו גרעין התיישבותי מסוג חדש, המושתת על רעיונותיו של שכטר, ושמו 'יובל'. אל הגרעין הסתפחו צעירים מתנועת הצופים ותלמידים של עמית מכפר גלעדי (הוא מזכיר את כעסם של חברי הקיבוץ, בניהם של אנשי "השומר" עליו, כשהבינו שהוא עושה נפשות לרעיון חברתי-רוחני חדש. כעבור שבע שנות הכשרה עלה הגרעין להתיישבות ביודפת).
הדרישה המרכזית של ד"ר שכטר הייתה לחיים בעלי משמעות. בעיניו משמעות פירושה היה זיקה לממד אחר, לאותו משהו שנמצא מעל לאדם. הוא חיפש את הזיקה הזאת בספרות, באמנות, במקורות היהודיים ובכתבים של מסורות אחרות. בכל מקום שמצא משהו שנראה לו מקדם את הזיקה למשמעות, הוא ציטט אותו והתייחס אליו במאמר או ברשימה שכתב. בגרעין 'יובל', ואחר כך ביודפת, נעשה ניסיון לחבר בין הגישה הזאת לבין היסודות המשמעותיים של רעיון הקיבוץ. "ראינו את יחידת היסוד כקהילה, או כ'עדה', כפי שקראנו לה אז, החיה בשלושה מעגלי יסוד. המעגל הראשון הוא בין הפרט לעצמו ובינו לבין מה שלמעלה ממנו; מעגל של חיפוש המשמעות. המעגל השני הוא חיי הקהילה, איכות היחסים שבין אדם לחברו ובינו לבין הקהילה, וחיפוש פתרונות לקשיים המתעוררים לעתים קרובות בין החברים במעגל הזה. המעגל השלישי הוא בין היחיד לסביבתו, האדמה, הטבע, החקלאות. בתחום הזה היו אנשי יודפת בין הראשונים בארץ שעסקו בחקלאות אורגנית ובאיכות הסביבה, ובמה שאז נקרא 'תכנון אזורי'. הביטוי המשותף של שלושת המעגלים האלה היו החגים והמועדים. בהשפעת שכטר ניסו חברי הגרעין לחזור למקורות היהדות כדי לגלות את הצורה הראשונית של השבת, של חג הפסח, של תפילת השחר ותפילת הערב, או של טכס הנישואין. היו גם השלכות רבות אחרות, כמו בחירת מקום ההתיישבות, אופן הבנייה והמסגרת החברתית של הקיבוץ, שבעצם היה מלכתחילה מושב שיתופי. במרוצת השנים השתנו הרעיונות האלה והתפתחו, לפי ההשפעות הרוחניות שהגיעו ליודפת מכיוונים שונים. חלק מהחברים הם עד היום בקבוצות גורדייף, אחרים בקשר עם מורים ורבנים, בפרט מתחום הקבלה. יש גם אנתרופוסופים ואחרים, וכמובן שהדברים המשותפים הצטמצמו. שכטר היה מעורב אישית בשלבים הראשונים. התייעצנו איתו רבות בנוגע לעיצוב חיי הקבוצה".
אחת ההשפעות החדשות שהגיעו לגרעין 'יובל' הייתה זו של פלדנקרייז, מי שהעמיד את בן גוריון על הראש. "פנדלקרייז נתן לנו שני ספרים: את 'החיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי ואת 'סיפורי בעל זבוב לנכדו' של גורדייף. הספרים עשו על כולנו רושם גדול, אולם סברנו שמכיוון שהכותבים כבר הלכו לעולמם, אין לדברים המשך", מציין עמית. חלף עשור עד שהבינו שבהחלט יש המשך. עמית התחתן ולקראת הולדת בתו פרש מהגרעין. הוא שב אליו, זמנית, רק לאחר העלייה על הקרקע ביודפת. לאחר מלחמת ששת הימים אחד מביטויי העבודה הפנימית בארץ הייתה במסגרת של קבוצות שהלכו בדרך שהתווה גורדייף ותלמידים שהלכו אחריו. במהלך השנים נמצא עמית בקשר גם עם מורים אחרים. הוא נכח בסדרת הרצאות שנתן קרישנמורטי בשוויץ ונטל חלק בשנת לימודים אינטנסיבית עם מלומדים הודיים במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לעמוד אל מול הרוח
לאחר שהתעוור סבר עמית שלא יוכל להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו. המחשבה שיהפוך לנטל היתה קשה מנשוא. אפילו עלתה בו המחשבה שעל מנת לשחרר את כולם מהדאגה לו ומהטיפול בו, אולי הדבר הטוב ביותר שיוכל לעשות הוא לחזור ליודפת, שהיה עדיין קיבוץ במובן הישן של המילה. "אבל פתאום היתה לי חוויה. התחלתי לראות את החיים באור אחר. הבנתי שהקיום בעולם הוא – עבור כולנו, עיוורים ורואים כאחד – דבר שאיננו מסוגלים לעמוד בפני מלוא משמעותו. אנו מנסים להיאחז בדברים שונים כדי להסתיר את המשמעות האמיתית של קיום בעולם כה זר ומופלא, אבל הקיום שב ומנכיח את עצמו ברגעי משבר".
עמית מתאר זאת כקופסאות שאנו, בני האדם, בונים לעצמנו. "אנחנו נכנסים לתוך הקופסאות שבנינו ויוצרים בהן עולם מדומה, כדי שהקיום יהיה נסבל עבורנו. בעולם  המדומה הזה אנו מוקפים במעגלי עבודה, משפחה, חברים, וחשים ביטחון יחסי. אבל בד בבד אנחנו מסתירים מעינינו את הממדים האמיתיים של ה"יש" וגם את מימדי ה"אין", כי במובנים רבים מדובר באותו הדבר."
במהלך פגישתנו תיאר עמית באוזניי חזיון שחווה; הוא נדד במישור עצום וניצב לפני מדבר אינסופי. "זה לא היה מדבר אדמה, אלא מדבר של 'אין'. רוח עצומה נשבה ממנו. היא הייתה כל כך עזה שלא יכולתי לעמוד בפניה יותר מהרף עין. חשתי שאני בונה, בעל כורחי, קופסאות, עולמות מדומים חדשים, שבהם לא אהיה חשוף למלוא עוצמתה של הרוח העזה, וגם לא אוכל לראות משם את המדבר האינסופי". עמית לא תיאר את המדבר כ'ריק', אלא כ'נורא הוד'. לדבריו זהו המימד האמיתי, שאנשים מכנים אותו בכל מיני שמות; קדוש, נשגב, אלוהי.
בעקבות החוויה הזאת, רעיון ההשגחה האישית נראה לעמית שגוי ובלתי הולם. בעיניו זו עוד קופסא שיש בה משום הפיכת היוצרות. "לא יתכן שהדבר הגדול והנורא הזה, האינסוף, לא נועד אלא לדאוג לנו, לרווחתנו, לפרנסתנו ולבריאותנו. העניין הוא לא כיצד אדם יוכל להשיג עזרה וברכה מגבוה, אלא איך יוכל לעמוד בפני המשמעות האמיתית של הקיום עלי אדמות, שמלכתחילה בלתי אפשרי להסביר אותו." עמית מספר שבמשך שנים לא הבין גם הוא את המשמעות המלאה של הדבר. חלפו הרבה שנים עד שהתחוור לו שכל הדרכים וכל התורות הן גרסאות כאלו ואחרות של קופסאות, שאף אחת מהן איננה נותנת ביטוי אמיתי לחידת הקיום. לדעתו של עמית אנשים שבויים בתפישה שמטרת החיים היא להתקיים בנינוחות, כך שתחושות נעימות ואושר יקיפו אותם ואת קרוביהם. בהקשר זה, לגורדייף היו מטרות נעלות. "גורדייף אמר שהאדם נמצא בעולם כדי לעזור לבורא. יש בזה אמת, וזה משקף את היחס הנכון בין האדם הסופי והחולף לבין הבורא האינסופי. אך באותו זמן גורדייף עודד את ההתפתחות האישית בדרך שמבוססת על אמביציות, על השאיפות האישיות של אנשים, שרוצים להצטיין ולהתבלט. זו גם דרך המושתתת על הסוגסטיה ההדדית שנוצרת בתוך קבוצה ובין מורה לתלמיד. תוך כדי המפגש עם המורה משתנה התלמיד ותוך כדי המפגש עם התלמיד גם המורה משתנה. לכאורה שניהם מקבלים מימדים חדשים בעקבות הסוגסטיה ההדדית הזאת, אולם זה נעלם כשהקשר מתרופף או מתפרק והופך את שניהם תלויים בקשר. התלות הזו קיימת בכל המסגרות הדתיות ובאלו של העידן החדש. היא מובילה להיפך מכל מה שהדרכים נועדו לעשות. הדרך אמורה להביא אותנו למצב של בגרות; למצב שבו אנו עומדים על רגלינו ולוקחים אחריות, אך כאן אנחנו נעשים תלויים בצדיק, ברבי, בגורו או במדריך. האחריות עלינו עוברת אליו. הוא לוקח את האחריות בטענה שאיננו בשלים. כשהמורה נפטר יורש אותו אחר, והתלות נמשכת".

לדעת שלא לדעת
"נראה לנו שההישג הכי גדול מול העולם, מול ההתרחשויות ומול עצמנו הוא להבין ולהסביר הכל. אבל האם זה באמת נכון? ההישג הגדול ביותר של המהפכה המדעית איננו תפיסה זו או אחרת של היקום ושל הכוחות הפועלים בו, אלא הצבת סימני שאלה חוזרים ונשנים על הראייה הנוכחית ועל הנחות היסוד העומדות ביסודה" אומר עמית ומסכם: "הידיעה היא זו  שמגדירה מחדש את המרחב של אי-הידיעה". כדוגמא הוא מביא את ה"ברדו טודול", ספר המתים הטיבטי, שבו מתואר המסע שעורכת הנשמה לאחר עזיבתה את הגוף ברגע המוות ועד התעגנותה בגוף חדש. עמית אומר: "לכאורה מדובר בספר שנועד לפזר את העננים ולהסיר את המיסוך האופף את המוות והתהליכים הקשורים אליו. זהו ספר כה משכנע, שאפשר לחשוב שטמונה בו האמת, אולם בסופו של דבר מדובר בקונסטרוקציה סגורה וסופית שמנסה להכיל בתוכה את האינסופי. לא ניתן להכניס את האינסופי לתוך המעגל הסופי של הקיום, כפי שאנו חווים אותו, מבלי לאבד את הזיקה אל האינסוף. איננו יוצאים נשכרים מהסרת הלוט על חידת המוות."
עמית סבור כי מורי הדת והרוח השונים מאפשרים הצצה קטנה, רגעית, אל הדבר האמיתי, שלא ניתן לומר מהו וגם לא לבטאו בדרך אחרת. זה הדבר שבמושגים דתיים מכונה לא אחת "התגלות". לדידו ההצצה איננה שלמה, ואפילו אינה מודעת לעצם קיומה, עד שהיא לא מקבלת ביטוי. נאמרת. "רק אז היא עשויה להתברר במלוא היקפה. אבל אז היא גם מתחילה לאבד גובה, לספוג, בצד האמת, גם את שורשי השקר, דבר שהוא בלתי נמנע."
עמית מספר שחווה בעצמו כמה וכמה פעמים את התפקיד של מתן ביטוי בהבהרה של חוויית ה"התגלות": "היה עלי לומר דבר מה במכתב, בדו-שיח, או בפגישת קבוצה, לספר ניסיון שקרה לי, או להתייחס לניסיון של מישהו אחר. עלה בדעתי משהו קטן, ספק מובחן, שקרה לי זה עתה, לפני כמה שעות, או לפני זמן רב. לא היה לי ברור אם הדבר הזה ראוי בכלל להיאמר, אבל לא היה דבר אחר לומר באותו רגע. כשהתחלתי לספר את אותו דבר זעיר, בלתי מובחן לכאורה, הוא החל פתאום לעלות ולפרוח, כמו פקע שנפתח והנץ. אם התפתח דיאלוג סביבו, הוא הבשיל לפעמים לפרח ממש, ואפילו לפרי. אי אפשר היה להכיר כמעט את הרושם הראשוני, הסתום והבלתי מובחן שממנו הכל החל. אני עצמי הבנתי רק בסיום דבריי, או בסיום הדו-שיח, את משמעות הדברים שעלו ונאמרו באותו רגע."
בהדרגה התפתחה אצל עמית ההרגשה שלא ניתן להבין את התורות של בודהא, של קרישנמורטי ושל גורדייף מבלי לראות שהן לא רק אמת, אלא גם ההיפך מהאמת. "רק אז, כך הרגשתי, אפשר לראות ממש את האמת שבהן." דברים אלה של עמית עומדים בניגוד לתפישה המקובלת, שלפיה בתהליך לימוד צריך להזדהות עם מושא הלימוד. לטענתו צריך לדחות את התורה כדי למצוא בה את האמת. תוך כדי האזנה לדבריו לא יכולתי שלא להיזכר במדרש בודהיסטי: "איך עלי להתקדם כדי להגיע אל ההארה?" שאל התלמיד את מורהו. ענה לו המורה: "עליך לדבוק בבודהא ולהתקרב אליו". "ומה עלי לעשות כשאגיע אל הבודהא?" שאל התלמיד לאחר שתיאר לו המורה דרך רבת שלבים. "כשתגיע אל הבודהא תהרוג אותו!" הנחה המורה.

הארה אינה נצחית
ביוגה ובזן מקובל הרעיון שמטרת העל של הקיום האנושי היא הארה. הארה אמיתית מתוארת כמצב שאחרי שמגיעים אליו לא נסוגים ממנו. זה מצב קבוע. "אנשים רבים מכריזים על עצמם כמוארים ומוכנים, במקביל להנאתם מהישגיהם, לסייע גם לאחרים", אומר עמית. הוא טוען שאין הארה מתמשכת, כזו שלא יורדים ממנה. לטענתו "זה רעיון פסול, מכיוון שאין בהארה אמיתית שום דבר מעבר לכאן ולעכשיו. הרצון להפוך זאת למשהו קבוע, התקווה שזה יחזיק מעמד, היא סימן של אמביציה, סימן שלא הגענו עדיין להארה אמיתית". עמית מוסיף: "במהלך תרגולי המדיטציה שלי הבנתי בהדרגה שמדיטציה איננה מכשיר להישג כלשהו, רוחני או גופני. הערך של המדיטציה הוא עצם השקט והריכוז. הרצון להגיע למשהו באמצעות המדיטציה הוא שוב אמביציה, שאיפה שהיא מלכתחילה לא במקומה. אין צורך להגיע לשום מקום, לא באמצעות המדיטציה ולא בדרך אחרת." קבלת עמדה זו מהווה נקודת מוצא לקו המחשבה של עמית. אם אין צורך להגיע, גם הכלים מיותרים. בעיניו המדיטציה היא כמו כל דבר אחר שנוח לנו בו, כמו ריקוד, נגינה, או ציור. "היא אינה מכשיר להתפתחות פנימית, כי אין מכשיר לכך ".
דבריו של אילן עמית על אודות מורים רוחניים הפתיעו אותי. מדבריו השתמע שהוא שולל את חשיבות ההוראה ומייתר אותה, והרי משך שנים רבות עסק בעצמו בהוראה פורמאלית ובלתי פורמאלית. הוא מציג את הדברים כך: "כיום אנחנו חיים בעולם בעייתי. אנחנו מוצפים בתקשורת לסוגיה. מופעל עלינו לחץ תמידי לקרוא ולשמוע, להכיר ולדעת, אך בתחומים אחרים, הרגש, הערכים, המודעות הגופנית והנפשי- אנחנו בורים. התרבות שלנו לא מכירה בהירארכיה ומעודדת אנשים להיות אסרטיביים ולא אתיים. היא דורשת מאיתנו, מתוך תפישה אגוצנטרית, לא לוותר. גם החינוך שלנו מאד לא מאוזן. הוא שם דגש רב על ידע שהוא בחלקו ממשי ובחלקו מדומה, אולם צדדים הנוגעים לעולם הרגשי והפנימי בקושי מקבלים בו ביטוי. בני אדם מגיעים לבגרות מבלי שכלל ברור להם אם יש עולם פנימי או אין. בתרבות כזאת ההתייחסות אל העולם הפנימי באה רק דרך מורה, שיש לו מה לומר בתחומים אלו. לכן יש חשיבות לכך שאנשים נוטלים לעצמם פרק זמן שבו הם נמצאים במסגרות שחושפות אותם לעולמות הפנימיים ומעודדות אותם להתנסות התנסות פנימית. כל מסגרת שמתנגדת להאזנה פסיבית למסרים של התקשורת, שבוחנת את אופן ההשפעה של הדברים עלינו ומלמדת אותנו שיש לנו יכולת וזכות להסתייג, היא חיובית בעיני. התרגולות השונות כגון יוגה וזן מהוות משקל-נגד לתרבות העכשווית. מבחינה זו מסגרות ההוראה הרוחניות מסייעות להגיע לאיזון בין שני הכיוונים", ציין עמית וסיכם: "אם ישאלו אותי היום אנשים צעירים אם כדאי להיכנס למסגרת של עבודה פנימית אומר – די בחשש – שכן."
העיקר, מבחינתו של עמית, מגיע כהמשך לתרגול הרוחני, כאשר נמצאים בדרך ומגיעים בה למבוי סתום. בעיניו זו נקודה מרכזית ולכן הוא מדגיש אותה בספרו. "כל אדם שהולך בדרך, מגיע לשם. לרוב אומרים  – הגעתי למבוי סתום, כי לא הייתי מספיק רציני בהתכוונות שלי או בהשקעה שהשקעתי בתרגול. יש תחושה של נסיגה מהישגים. זוקפים זאת לאי השתתפות בפעילות, לאי קיום מצוות או למחשבות כפירה. מחליטים להיות להבא רציניים יותר, אך למרבה הצער מגלים שבעצם זה לא משנה." הוא הוסיף שהרבה אנשים משלימים עם המצב הזה ועם הידיעה שזהו מצב של קבע, עבורם. לתחושתו קבוצות התרגול הרוחני גדושות אנשים שהתייאשו מיכולתם ללמוד עוד משהו על עצמם ולהשיג דבר נוסף. מבחינתו בנקודה הזו, הנתפשת כמייאשת, טמון מפתח, אוצר גנוז. "המקום הזה הוא הרגע שבו נוצרת האפשרות להתחיל תהליך שמקורו איננו באדם חיצוני, בין אם הוא תורה שנלמדה ובין אם הוא מורה. ברגע כזה אדם צריך למצוא את דרכו בעצמו. לא ניתן לדעת לאן ואיך הוא ילך. מניסיוני, אדם צריך ללמוד להשיל מעליו, בהדרגה, את השפעת הדרכים והתורות שבהן הלך ושבהן התנסה עד כה".

המורה הוא ערום
"המושג 'מורה' הוא מושג פרדוכסלי", גורס עמית. "אף אחד הוא לא באמת מורה. יש אנשים שהחיים הוליכו אותם להיתפש כמורים והם נטלו על עצמם את התפקיד לפרק זמן קצר או קבוע." לפי עמית היעדר היכולת של אדם להיות מורה קשור בקשר הדוק אל מושג אי הידיעה שהוזכר לעיל – לדעת שלא לדעת. הבנה כזו יכולה ליצור קבלה פנימית של רעיון אי הידיעה, שכרוך בה ויתור על האמביציה לדעת, ועל האפשרות להיות מורה. הפרדוכסליות של תפקיד המורה כרוכה במה שהוזכר כבר: המורה, שתפקידו להביא את התלמיד לבגרות ולעצמאות, עלול לגרום לתלמיד תלות מתמדת, ילדותית, במורה". עמית אומר שאחד הדברים שמתבררים מתוך הוויתור על הידיעה הוא "ההתגלות של היומיומיות". "בעצם, הדברים המשמעותיים ביותר הם הדברים שאדם ממילא עובר אותם וחווה אותם יום-יום. העיוורון ושאר המצוקות הפיזיות והנפשיות הם המורים הכי גדולים שהיו לי. אצל אבנר גלוקליך זו הייתה המלחמה, מלחמת יום הכיפורים. הוא  היה שם כחייל בשירות חובה, הוא לא הלך לשם כדי להתנסות וללמוד, אבל הוא יצא משם אדם אחר, כפי שעולה מספרו "ההר", המציג תמונה פנימית בלתי רגילה של התחושה בעיצומו של קרב לחיים ולמוות”.
עמית גורס כי אין קשר ממשי בינינו לבין הביוגרפיה שלנו. מבחינתו היא בנויה בעיקר מאירועים מקריים, או מקריים-לכאורה, שניתן לכנות אותם גורל. האירועים בעולם החיצוני לא שייכים למהות הפנימית שלנו ואין לדעת לאן הם מובילים אותנו. עם זאת הוא מאשר שהביוגרפיה שלנו היא הדרך שבה עלינו לנתב את חיינו והמקום שבו אנו אמורים להגשים משהו חד-פעמי. בהקשר זה יוצא עמית כנגד הרעיון ההינדי שיש נשמה גדולה (בסנסקריט: פראמהאטמן) שאספקטים חלקיים שלה באים לידי ביטוי דרך בני האדם. מבחינתו "תפישה זו, כמו התפישה הבודהיסטית, שהקיום בעולם אינו אלא אשליה (בסנסקריט: מאיה) ושהתכלית היא שחרור מן הסבל, זו אי הבנה עמוקה של הקיום בעולם, שלדעתו בהחלט אינו אשליה. מעבר לכל הדברים וביסודם קיים הפאתוס של היותנו בעולם. אנו חשים את הפאתוס רק כשהוא עומד לפוג." עמית גם מדגיש "שהנוכחות של אדם, כל אדם, בעולם מביאה עמה משהו מיוחד וחד-פעמי, שאף פעם לא יחזור. אנחנו חשים לגבי  אנשים קרובים שנפטרו, שהיה בהם משהו שהם עצמם לא הכירו. החיוך שלהם, הדברים המעצבנים שעשו, מכלול שלם שלא ניתן בכלל לתאר. אדם לא יודע שהוא הוא. באותו אופן ממש איננו מסוגלים להבין את הסיבה שבעטיה אנו נמצאים בעולם. הנוכחות מתרחשת מאליה. אי אפשר ללמוד להיות נוכח." עמית מתעכב על משמעות המושג "נוכחות". הוא אומר שאנשים לא נוכחים, כי תודעתם מטיילת במקומות אחרים, בזיכרונות, בתוכניות וכו'. הוא טוען שלא ניתן לשפר את מידת הנוכחות על ידי תרגול. "אם אתה נוכח, הרי שאין כל צורך לשפר את הנוכחות. ואם אתה חש שאינך נוכח – גם זוהי נוכחות."

(פורסם ב"חיים אחרים")