"זה קול החסד" – ראיון עם אומנית הקול ויקטוריה חנה

"אצל רוב בני האדם קול הוא דבר מאוד זמין. החלל הריק בפה והוצאת הקול אל החלל שמשתרע מחוצה לי מאוד לא מובנים בעיני ומרתקים אותי" אומרת ויקטוריה, שמוצאת בקשר שבין קול לחלל משמעות אלמנטרית והיולית. היא עוסקת הרבה במה שמתחולל בגוף וספציפית בחלל הפה קודם להפקת הקול. "הקול מאוד פיזי מצד אחד ומאוד מטאפיזי מצד שני. הקול איננו חומר. אי אפשר לגעת בו ומצד שני התדר שהוא מייצר הוא מאוד פיסי ומורגש ברטט" היא מסבירה. עבורה יש במעבר הזה, שבין הפיסי למטאפיסי, הקשור בחוטי הקולות, סוד נשגב שבו היא מנסה לגעת.

בסצנת הפתיחה של "אלף בית" מלווה ויקטוריה (בתור מורת האולפנה) כל תנועה בשפת גוף מובחנת; הגיית הקמץ מלווה בפריסת ידיים לצדדים, הגית החיריק במשיחת חוט דמיוני שכמו בוקע מהאוזניים לצדדים ונשלח קדימה כנקודה דחוסה, החולם מותווה על ידי תנועה מעגלית ביד, שעולה למעלה. "התנועות הללו הן החצנה של המתחולל בחלל הפה במקביל להפקת הצליל" היא מסבירה, מדגימה לי ומבקשת שאתנסה בכך עצמי. ויקטוריה לוקחת את האלמנט האלמנטרי, השכוח ומבארת אותו. כשאני הוגה מולה את תנועת הצרה היא הופך לשני אגרופים שפורצים מזוויות הפה שלי. "שים לב לכך שהתנועות בחלל הפה תואמות את צורת הניקוד בעברית" אומרת ויקטוריה ומתרגלת איתי את צורת הקמץ שכמו נפערת בפה או את החיריק שבוקעת כמו חוט דקיק מהאוזניים. לאור ההתנסות הפיזית ההסבר בדבר מקור צורות הניקוד נשמע כה אלמנטרי ומשכנע.

ויקטוריה מדגישה שהמחקר שלה אינו מדעי ומונע מתחושות, אבל בעזרתו היא מעזה להציע בזהירות פרשנות לכתבי הקודש. למשל: "בהגיה של א' יש משהו פתוח, לכל הכיוונים: אפילו מבחינה גראפית צורתה של האות א' פורצת לכל עבר. לא במקרה המילה 'אלוהים' מתחילה באות א'. ספר בראשית מתחיל באות ב', לא בא'. למה? – אולי בגלל שב' הוא אחד העיצורים הכי קשים להגיה" היא מעלה השערה, "הב' מבקשת לבקוע ובריאת העולם משולה לבקיעה קשה. המעבר מרוח לחומר הוא מעבר קשה." ויקטוריה מפריחה בינינו עוד מילים. "תקשיב למילה 'שמיים'. היא מתחילה ומסתיימת בעיצורים פתוחים כמו מ' וש' שכה מתאימים לרקיע האינסופי. ותקשיב למילה 'ארץ'. היא מתחילה בא' – פתוחה וחסרת גבולות ונגמרת בעיצור צ' – סיום חד ותוחם. גבול האדמה".

בעקבות ההבנה שמהות עיסוקה היא הקול, יצאה ויקטוריה לכמה מסעות גילוי של עצמה ושל הקול בעולם. את מסעה פתחה בניו -יורק. היא זוכרת שחוותה שם את ההכרה שהקול הוא שפה בינלאומית. "אפילו את הטקסטים שגדלתי עליהם, שדקלמתי מידי יום בבית הספר ראיתי פתאום מזווית ראיה אחרת. נזכרתי שם שבתור ילדה הייתי בוחרת מילה וחוזרת עליה מיליון פעמים עד שהיה קורה נס: הייתי שומעת את המילה ומרגישה אותה באמת." ויקטוריה מלינה על כך שמילים נתפסות כמובנות מאליהן. "כששרים לקהל שיר בשפה שהוא אינו מבין הוא שומע את הטקסט אך ורק דרך הצלילים. זו חוויה שהתנסיתי בה לראשונה בניו-יורק. לקחתי את המילים, אכלתי אותן והרגשתי אותן. לא רציתי לדבר אותן. רציתי לירוק אותן, לפזר אותן. להתייחס אליהן כאל חומר לכל דבר, חומר שאפשר לבצע איתו פעילות פיזית." מאז החוויה הזו חזרה על עצמה במקומות רבים ושונים. לתחושתה היא נוכחת מאוד בטקסים קדומים, למשל בטקסי סווט לודג' אינדיאנים. היא השתתפה בטקסים כאלו בניו- מקסיקו וחוותה כיצד המילים וההברות המושרות בליווי התיפוף מחוללות משהו. "מה שאנחנו קולטים זה לאו דווקא הצליל או המעבר בין צליל לצליל ובין מילה למילה. אנחנו קולטים את הרווח שביניהם. הרוח האין-סופית מתחבאת שם וככל שהיא יותר ענווה ואותנטית היא יותר נוכחת."

מסע הגילויים שלה הוביל את ויקטוריה לאוקראינה. דרך מריאנה סדובסקה, אמנית וזמרת חוקרת תרבות מקומית, היא התוודעה לקבוצת נשים מקומיות מבוגרות ששרות שירה קדומה שיעודה להטביע את חותמה בטבע: גירוש רוחות מהיער, זימון של גשמים, קבלת פנים לאביב ועוד. בשירים הללו חוותה את עוצמת המילים, את הכוח הטמון שבהן, את המניפולציה שהן מחוללות.
בהודו, שבה הצליל נחשב מקודש (ובעבר הקדום אף הוגדר כאלה של ממש, ואץ' שמה) למדה אצל גורודהרופד, שירה קלאסית קדומה. "בדהרופד לא מתכוננים לפני שמפיקים את הקול. השירה היא טבעית, כמו הנשימה. המהות של האומנות היא מצד אחד פרי אימון רב, תכנון פרטני, השקעה ותרגול ומצד שני – ביטוי של טבעיות וקלילות, חוסר מודעות ופשטות. אם זה לא שם – זה לא שם." לדעתה של ויקטוריה כשדבר מגיע מתוך חיבור עמוק והשראה נראה כאילו הוא בא לידי ביטוי ללא מאמץ, ואז הוא מושך ומחבר לקסם שהוא המהות שאותה אנחנו מבקשים .
"הגורו ותלמידיו קמים בכל בוקר לפני הזריחה, מנגנים בטונים נמוכים ומהדהדים אותם זמן ממושך. כשהצליל מאוד נוכח בחלל עולים קצת, בחצי טון ושוב יורדים. לאחר הדהוד כה ממושך המעבר בין הצליל לחצי הטון שמעליו נראה כמו מעבר בין שמיים וארץ. בשירה המערבית זה קורה כל הזמן ולכן המעבר לא מורגש. בהודו חוקרים את הטקסטורה ואת ההוויה של הצליל. בשביל להגיע למקום הזה אדם חייב להיות צנוע סבלני ובעיקר סקרן".

ויקטוריה התלוותה אל המורה שלה למסע הופעות בהודו. היא נדהמה לראות את הקהל שהגיע על מנת לשמוע קונצרט בן 6-5 שעות. "במשך כל הזמן הזה ישבו האנשים וספגו את הצלילים. בתחילה הוא שר צליל אחד ממושך והאנשים כושפו. הם ידעו שלא הגיעו לקונצרט בלבד, אלא להתרוממות רוח. זו מנטאליות אחרת."
דרך קבוצת תאטרון יפנית שפגשה בפסטיבל באוקראינה הוזמנה להופיע ביפן. בארץ השמש העולה היא הכירה נזיר בודהיסטי, הוזמנה אל המנזר שבו הוא חי, הכירה את אופי התפילה ואת מהותן של המנטרות הנהוגות במנזר ולמדה עוד על ההתייחסות המאגית לצלילים.

עבור ויקטוריה בקול יש משהו מאוד חשוף ומסתורי. "זה נכון לדיבור ועוד יותר לשירה, שהיא תדר שרובינו איננו מורגלים בו." היא אומרת. זה קשור למיומנות, כמובן, אך בתחושתה של ויקטוריה לא רק בה. "הזמרים שהכי מרגשים אותי הם לאו דווקא הזמרים המיומנים ביותר. הרבה פעמים יש תחושה שזמרים מאמצים איזשהו ז'אנר ומסתתרים מאחוריו. הם מתחבאים מאחורי סגנון. אני מבקשת את החשוף, את האותנטי. כשאדם "הולך על בטוח" – עושה רק דבר שהוא מורגל בו היטב הסיכון קטן יותר, אך הוא נמלט מהמחקר העצמי – אותו מקום שבו הקהל יכול להידבק בריגוש של עצמו את עצמו."

"הנוכחות שלי נמצאת בתוך חלל ובמפגש בין חללים" מסבירה ויקטוריה, אבל מדגישה שדואליות אינה כל הסיפור. "שכשאדם מדבר או שר מתוך החלל שלו אל תוך חלל אחר זה יוצר חלל אחד – מהודהד. אם אדם עוסק במשחק ובדקלום זה מורגש ואם אדם מחובר ביכולת ביטוי לדבריו הפנימיים – התדר עובר והקסם מורגש. לא ניתן לרמות כאן. כשמדובר בנציג מכירות מרגישים זאת מיד. כך גם ביחס לנגן, זמר, פרפורמר ומקריא שירה – אם אין ניקוי של שכבות חיצוניות הקסם לא מגיע ולא מרעיד את החלל."
מורתה של ויקטוריה לפיתוח קול, רות וידר, לימדה אותה שאסור לה לדעת כיצד יישמע קול שהיא משמיע על הבמה. "צריך להימצא בהתבטלות, להיות מלאי סקרנות ולשמוע מה ייצא" היא אומרת בעיניים בורקות. כיום ברור לה שזו האמת בחיינו. "כשנמצאים בהוויה הזו מתמכרים לה. לפתע מבינים שזה מה שגורם לנו להיות מאושרים." דבריה מעלים בי הרהורים על הרצון של כולם לשיר ועל ההילה הזוהרת שיש סביב זמרים. "בקול, בצליל, יש קסם, כולם רוצים לגעת בו." היא אומרת ואני מסכים.ויקטוריה מדגישה שהעיקר עבורה הוא לא לתכנן את היצירה בשלמותה אלא לאפשר לקולות מסוימים לעלות בצורה לא מתוכנן, להפתיע אותה. "המקום של ה"בדיוק" משעמם אותי. זה מחייב שחרור רב. אני לא בטוחה שהגעתי למקום הזה, הדרך ארוכה, אבל אני מנסה" היא אומרת. עבורה הופעה זה טקס מודרני והיא רוצה להנכיח בהופעותיה את העוצמות של טקסים קדומים. "איננו צריכים לספק תשובות. מוטב לחיות באי ידיעה ולנסות לחדור ולגעת בסוד שאנחנו טבולים בתוכו."
דבר ידוע הוא שבערבי שירה, כשמאזינים ליוצרים הקוראים את פרי עטם מתגלע פעמים רבות פער גדול בין עוצמת הטקסט הנקרא לעוצמת ההאזנה. במקרים רבים חווית הקריאה הרבה יותר חזקה ואקסטטית מחוויית השמיעה. כשאדם עולה על במה ומדבר הרבה פעמים משהו נחסם. זה נשמע כמו דקלום, מלאכותי ופומפוזי. "יש פער גדול בין מילה לבין קול. הקול הוא מופשט. הוא לא מחויב, אף משמעות אינה כפויה עליו. הוא עף. מילה לא. בקול יש מרחב, המילה מצמצמת. זה כמו ברית מילה. כשמלים משהו – מצמצמים אותו. הוא נעשה מאוד קונקרטי." אומרת ויקטוריה ומביאה סימוכין מתורת הקבלה: "בזוהר נאמר שאנחנו נמצאים בגלות – גלות הקול והדיבור, כי הם אינם מחוברים. אנחנו כל הזמן שומעים פטפוטים: בחדשות, בפרסומות, אך הדיבורים הללו לא מחוברים לקול. הם מעבירים מידע או רוצים מאיתנו משהו. הם אינטרסנטים ולא נוגעים במהות. הקול נמצא בגלות. הוא לא מוצא את המילים להתבטא דרכן. אנחנו שומעים זעקות וצחוקים, אך הם לא מתחברים למילים ראויות. אומרים שבעת הגאולה הקול והדיבור יתחברו, שיתקיים זיווג מלא בין הקול והדיבור. ואז, כשנשמע את הדיבור הוא לא יהיה מנותק. הקול יועצם על ידי המילים והמילים לא יצמצמו אותו. בחיים הרגילים יש רגעים כאלו, טעימות, לא יותר."על מנת להמחיש את הקסם שברגעים כאלו תיארה ויקטוריה באוזניי שני אירועים: שירתה לאביה ולרב פרומן כשכל אחד מהם היה על ערש דווי. "זכיתי להיות עם כל אחד מהם כמה שעות לפני שנפטר ולשיר לו. ברגעים האלו התחוורה לי מאוד מהות הפעולה של שירה. קשה לה לדייק זאת במילים. זה אפילו לא לשיר. זה ללוות בצליל. לגעת דרך צליל. תינוק שרק נולד ואדם שלפני המוות לא קולטים מילים, אלא תדרים. וצלילים".
גם הרב פרומן וגם אביה היו אנשים שמאוד אהבו את התורה. "הם הגו בה יום ולילה. אבא ישן עם ספר תורה על הבטן. פיו מלמל פסוקים כל העת. לא ניתן לדמיין זאת או להבין זאת אלא אם חיים לצד אדם כזה. ההתנהלות הזו מחלחלת פנימה. אני חושבת שבשעות האחרונות עם אבא שרתי או מוללתי בפניו את כל הטקסטים שאני שרה על הבמה: שיר השירים, ספר היצירה, תהילים. פתאום זה היה הכי טבעי בעולם." אביה של ויקטוריה מעולם לא הגיע להופעה שלה, אבל באותם רגעים הרגישה שהכי נכון לה "לזרוק" את הטקסטים המקודשים הללו לחלל האוויר, להדהד אותם לפניו. "זו ממש פעולה פיזית של השפרצה. ממש כמו שזורקים סוכריות על חתן וכלה, עם האותיות והמילים שכה אהובות. הנשמה הלכה למקום אחר והצלילים ליוו אותה. זה היה סוג של תהלוכה."

"מסופר שהעולם נברא בקול וגם שהעולם נברא בצלם אלוהים. כל הדברים הם נגזרות שלו, גדולות או קטנות. אם אלוהים ברא את העולם בצליל – האדם יכול ליצור מציאות בדבריו. פיו הוא חלל פנימי בתוך חלל גדול יותר. חדר בתוך חדר" אומרת ויקטוריה.
"כשתינוק בוקע לאוויר העולם מה שקיים בו זו לא שפה, אלא קול. קול שבוקע לתוך חלל ומתפשט. כשתינוק בבטן הוא לא רואה, אבל שומע קולות. הוא שומע את הקולות עוד ברחם וכשהוא יוצא לאוויר העולם הוא משמיע קול שמתפשט בחלל ושהוא עצמו שומע אותו.
כשאדם בא ומבקש ללמוד אצלה ויקטוריה רוצה להנחיל לו את תחושת החלל שהוא והחלל שהוא נמצא בתוכו. ניתן להרגיש זאת בעוצמה על ידי תרגולי נשימה ומודעות. היא מבקשת להגיע עם התלמיד למחקר פנימי שבו הוא מתחיל להבין מה קורה לפני שהקול מופק. "תכוון להוציא קול אבל אל תשמיע אותו" היא מנחה אותי ומציעה עיצורים ותנועות שונות. תבחן מה מתארגן שם. יש רצון פנימי שגורם לקול לצאת החוצה. רצון פנימי ודק. הוא הדבר שאותו אנחנו מחפשים ורוצים לזקק. ממנו יוצא הקול ומשתחרר" אומרת ויקטוריה. לתחושתה, רבים מהמורים לפיתוח קול יוצרים במקרים רבים מצב מלאכותי ופומפוזי, כפוי. ויקטוריה מחפשת את הקול האחר שפורץ מבפנים, מתוך מצב תודעתי דק מתוך קלות כמו הנשימה.במהלך השנים חוותה ויקטוריה על עצמה שאל מול סבלם הפיזי והנפשי של קרובים לה בוקעים מתוכה קולות. כשלילדים כואבת הבטן היא שרה להם וכך גם לחברים, כשנתפש להם הגב או הכתף. "אני שרה לתוך הגוף: לגב, לבטן, לראש. גם לעצמי אני מהמהמת קולות. ההמהום מיד יודע לאן להגיע. תדר הצליל מחולל משהו ברקמות." היא אומרת. זוהר, בנה בן השבע של ויקטוריה מצטרף לשיחה ואומר "השירה עושה חם בבטן וזה עוזר". ויקטוריה מסבירה לי שעם ילדים זה עובד הכי טוב כי הם פתוחים והתדר נכנס. בסדנאות קורה לה המון שאנשים מתחילים לבכות. "בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם זה, אבל הבנתי שזה נוגע בהם במקומות מנטאליים עמוקים.בימים אלו, במקביל ליציאת האלבום החדש ויקטוריה חווה תקופה של התחדשות ופריצה. כיום היא מקיימת סדנא יחד הרב אברהם לידר, שבה נערכים תרגולים פיזיים בהתאם לספר היצירה, שבו מיפוי פיזי של כל אות בגוף. "כשהעברנו את האנשים דרך זה קרו דברים עמוקים ומרתקים" היא מספרת בהתרגשות.
ויקטוריה מוזמנת להרצאות ברחבי העולם וגם מלמדת בבית הספר לאומנות המילה בירושלים של מקום לשירה. בהוראתה שם היא עוסקת בהקבלה שבין תהליך הפקת הקול לבין תהליך הכתיבה. "הגוף הוא כלי כתיבה והקול הוא דיו. כשאדם מדבר הוא יוצק צורות בחלל. לא בכדי העולם נברא במילה. הכול מתחיל מהגאים, ממלים, מדיבור."

אָדָֽם וּבְהֵמָֽה. בָּשָֽׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָֽה. גִּֽיד וְעֶֽצֶם וְקרְמָֽה. דְּמֽוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָֽה. הֽוֹד לַהֶֽבֶל דָּמָֽה. וְנִמְשַֽׁל כַּבְּהֵמֽוֹת נִדְמָֽה. זִֽיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָֽה. חִדּֽוּשׁ פְּנֵֽי אֲדָמָֽה. טִיעַֽת עֲצֵֽי נְשַׁמָּֽה. יְקָבִֽים וְקָמָֽה. כְּרָמִֽים וְשִׁקְמָֽה. לְתֵבֵֽל הַֽמְסֻיָּמָֽה. מִטְרֽוֹת עֹֽז לְסַמְּמָֽה. נְשִׁיָּֽה לְקַיּמָֽה. שִׂיחִֽים לְקֽוֹמְמָֽה. עֲדָנִֽים לְעצְמָֽה. פְּרָחִֽים לְהַֽעֲצִימָֽה. צְמָחִֽים לְגשְׁמָֽה. קָרִֽים לְזרְמָֽה. רְבִיבִֽים לְשַׁלְּמָֽה. שְׁתִיָּֽה לְרֽוֹמְמָֽה. הושע נא. תְּלוּיָֽה עַל בְּלִימָֽה. הושע נא. ומוסיפים: ה' אֲדֹנֵֽינוּ מָֽה־אַדִּֽיר שִׁמְךָֽ בְּכל הָאָֽרֶץ. אֲשֶֽׁר תְּנָֽה הֽוֹדְךָֽ עַל הַשָּׁמָֽיִם׃