פרק א'
מבעד לדוק הדם הקרוש על עיניו הנפוחות, העצומות כמעט, שאותן פקח אט אט ובמאמץ לא מבוטל, הבחין בנשרים המרחפים מעל. הם התוו מעגלים גדולים בשמיים ומפעם בפעם נכנסו אל תחום ראייתו המצומצם, צלליותיהם הגדולות מסתירות את בוהק השמש העז, מטילות צל כבד על פניו הפצועים. הוא שכב על גבו, פשוט איברים, מוטל במרומי מדרון טרשי וצחיח, לא רחוק מהמערה שבה הסתתר. מיד יבתרו את גופתי, הרהר בחרדה מהולה בשלווה, המאפיינת את מי שיודע את שצופן לו העתיד. הוא ציפה לדמות הנזיר שתגהר מעליו כשבידה סכין גדולה וחדה. אני הרי מת, הבהיר לעצמו ושינן את הדרך שעל נשמתו לעשות עתה, בנחישות ובבטחה, הלאה אל מחוץ לגוף והרחק מהעולם, כדי להבטיח שגלגולה הבא יהיה טוב. צורתה של "עין" במעקה העץ הסוגר על מיטת ילדותו קמה פתע לנגד עיניו, לופתת אותו בקורים המתרחבים שמקיפים אותה. זיכרון ילדות קדום, עוטה פיג'מה פרחונית. טבעות העצה המתפשטות, הסוגרות על הכתם השחור, כמו נסוגו לצדדים בעוד העין הכהה התעצמה והלכה; עיניים רושפות בקעו מתוך אפלתה ושוליה התחדדו לאצבעות שבקצותיהן נשלפו טופרים מעוקלים. משווה לנגד עיניו את ההתנסויות הקשות שצפויות עתה לנשמתו הנפרדת מהגוף, הוא ניסה להעמיד מולו את המפלצות מזרות האימה שבוודאי יופיעו בעקבות החלוצה מילדותו, מפלצות שאותן, כך ידע, עליו להדוף ללא פחד. אין לך ממה לפחד, הזכיר לעצמו, הן ריקות מקיום עצמי. דפי ה'בָּארְדוֺ טוֺדוֺל'כמו נפתחו מאליהם בנבכי מחשבתו. הוא עלעל בזיכרונו המעומעם, שנעור עתה לחיים וכמו קרא בספר לאטו, בהמהום חרישי; "הו, בן למשפחה אצילה, עתה הגיע רגע מותך. אינך היחיד שעוזב את העולם. המוות אוסף אליו את כולם, כך שאין טעם שתתכחש לו. אין כל סיבה שתתקומם נגדו ואין גם אף סיבה שתֶּאחז בתשוקה לחיים הללו". בהדרגה החל לחוש את גופו הדואב. איבריו הנוקשים היו ספוגים כבדות. שטפי הדם העזים הסבו לו כאב כה חד עד שלא היה מסוגל להניע אותם. האם אני כבר מת? השמש היוקדת צרבה בעיניו. תחושת צמא פעפעה בגרונו המשתנק ובמעלה שפתיו המבוקעות. אני עדיין חי, חלחלה ההבנה היבשה לתודעתו. לא הייתה בה חדווה, אלא בעיקר הפתעה. הכיצד? צלילים עמומים בקעו ממרחק בלתי נתפש, אך לפתע אחזו ידיים עלומות בגופו. פנים מטושטשות רכנו מעליו מבלי שהטילו צל. יד אוחזת מטלית רטובה וצוננת נגבה את פניו והזליפה כמה טיפות מים אל פיו. "הוא חי", שמע עת שהונף באוויר. לאן הוא נלקח? הוא לא עסק בכך. הוא שב ואיבד את הכרתו. בארדו טודול – מילולית: 'שחרור דרך שמיעה במצב הביניים'. הספר מוכר כ"ספר המתים הטיבטי" כיוון שתורגם לשפות זרות מיד לאחר ספר המתים המצרי והדבר הקנה לו פופולאריות רבה. משפחה אצילה – כינוי לקהילה הבודהיסטית.
מתוך פרק ט‘:
נושאו של השיעור היומי אצל לאמה גן לה היה מערכות יחסים. החדר לא היה מחומם וקור שרר בו. התלמידים התעטפו בשאלים עבים. רק לאמה גן לה ישב כשהוא לובש את בגד הנזורה הרגיל ומעליו שאל דקיק, המגלה זרועה חשופה לחלוטין.
"יחסנו אל הזולת הוא בעל שלוש פנים: משיכה, ניטראליות ודחייה" פתח הלאמה. "החלוקה ברורה: אנחנו נמשכים אל הקרובים אלינו, אל מי שאנו אוהבים, אל אלו שאנו מוצאים בהם משהו נעים. אנו ניטראליים כלפי רוב האנשים, חולפים על פניהם מבלי שנשים לב אליהם, בלי להביע דעה, בלי להתעכב ובלי לגלות אכפתיות. אנו חשים דחייה כלפי מי שפוגע בנו, מפחיד אותנו או מאיים עלינו" אמר לאמה גן לה וצחק. "אנחנו זקוקים לתמורה על התייחסותנו. כשאיננו זוכים לה אנחנו נעלבים. לרוב נהיה נחמדים אל מי שמסביר לנו פנים, נכון? לא נחייך אל מישהו שנראה לנו עוין. בואו נחשוב רגע על אדם שדוחה אותנו. למה בעצם זה קורה? האם אנו מתייחסים אליו בדרך הנכונה? דמיינו מישהו שעשה מעשה בלתי נסלח בעיניכם. עכשיו דמיינו את אחד מחבריכם הטובים עושה את אותו מעשה. האם הייתם נוהגים כלפיו באותה מידה של נוקשות ועוינות? כיצד קורה שחבר טוב, אדם אהוב, הופך פתאום למטרד בלתי נסבל? כיצד קורה שאדם קרוב אלינו מאד הופך להיות זר לחלוטין, לפעמים אויב? וכיצד קורה שלעיתים אנחנו נתפשים זרים ומאיימים בעיני חברינו? האם השתנינו עד כדי כך? האם הם השתנו? זה כמובן לא ייתכן. הגישה הפנימית וההתייחסות האישית הן שהשתנו. הרי בסופו של דבר מה אנחנו יודעים על האחר; על חוויותיו, מחשבותיו והרגשותיו? לכל אחד תפישה ותחושות שונות. אולי הגזמנו בחיבתנו אל חבר או אל אדם אהוב? אולי העצמנו דברים חיוביים מסוימים למימדים מעוותים? אולי פיתחנו ציפיות שכאילו כללו את האחר כחלק מאיתנו? אולי העצמנו את מגרעותיו של אדם שממנו אנו נרתעים? הייתכן שאותו אדם משקף לנו את פחדנו שלנו ושלל תכונות שמצויות בנו ושמהן אנו סולדים? אולי דווקא בהתחברות אל הדוחה, בירידה לעומק סיבת הדחייה נוכל להבין דברים לגבי האחר ובוודאי שלגבי עצמנו. הרי גם חברנו הטובים ביותר היו בזמן מסוים בעברנו זרים לנו. תחילה הם היו זרים לא מוכרים, אחר כך זרים מזוהים. הדרכים הצטלבו, היכרנו, נוצר חיבור. על רקע מה נוצר החיבור? על רקע הזדהות, עניין והדדיות. האם לא ניתן למצוא דברים משותפים, הזדהות והדדיות מסוימים עם כל אדם? ההבנה שחברנו הטובים ביותר היו בעבר זרים לנו מאפשרת לנו להפנים את העובדה שכל זר הוא חבר פוטנציאלי" דרש לאמה גן לה בשלווה האופיינית לו. רועי פקח את עיניו והביט במורה שדיבר בעיניו עצומות, ידיו מונחות בחיקו. הוא שם לב שבזרועו החשופה של המורה פעם בעוצמה עורק. הפעימות המהירות לחלוטין לא התאימו לרוגע שאפף את האיש.
"ברמת פתיחות מספקת תוכלו להתחבר גם לאויב. תוכלו להזדהות עם תאוותיו ובוודאי שעם סבלו. כשאנו כועסים על הזולת, כשמתעוררת בנו דחייה, מה התוצאה של תחושותינו? האם הדבר מסייע לנו להגיע לשלווה נפשית? האם אנו גורמים לאחר להשתנות? – בודאי שלא! כל שאנו גורמים לעצמנו הוא לחוש מאוימים, להרגיש לא נוח כשאנו נמצאים במרחב שבו נמצא אותו אדם. הדברים הללו משפיעים גם עליו. למעשה, אנחנו מגבילים את חופש הנוחות שלנו, אם לא שוללים אותו. האם האחר הוא זה שצריך להשתנות? האם דברים צריכים להשתנות ביחס אלינו? – גם אם חשבנו שכן, מזמן גילינו שזו אשליה. נכון?" צחק לאמה גן לה, "זה הרי בלתי אפשרי. ובכן, מה עושים? חזרו אל אותם רגעים שבהם זר הפך לרע או לחבר. מה הרגשתם אז? למה? האם תוכלו למצוא מכנים משותפים בין הדמויות שדוחות אתכם? צריך לזכור כמה מעט אנו יודעים על האחר. כשפותחים בשיחה, כשמקשיבים, כשמכירים ולו קצת מיד מגלים פנים אחרים. התופעות הדוחות מובנות ונסלחות. הן כבר לא דוחות. מדיטציה היא הדרך הטובה ביותר להתגבר על תחושת הדחייה, כי אז אנו מסוגלים לרדת לסוף דעתנו בחפשנו אחר הסיבה לטוב, לרע ולמכוער. שיחה עם אדם שמרתיע אותנו היא פתרון חלקי בלבד. היא תשפר את יחסנו עם אותו אדם, אך אינה פתרון כולל שישנה את דפוס המחשבה וההתנהגות שלנו מהיסוד. רק על ידי הכרת המנגנון המחשבתי הזה שלנו נוכל לשנותו. זה תהליך שמצריך הבנה, נכונות והרבה מאמץ. אם כך, תלמידים, תשחזרו רגע שבו נתקלתם באדם שעורר בכם סלידה". לאמה גן לה הוליך את תלמידיו במבוך הזיכרונות והרגש.
מתוך פרק כ"ג:
"שם, מעבר לרכס, נמצאת טיבט" לחש רועי באוזנה של ורוניקה. היא לבטח ידעה זאת. אני מנסה לשחזר מה מילא את לבו. מה קיווה למצוא שם מעבר לרכס, בצדו האחר של המחסום הטופוגרפי האדיר של נפשו. המילה 'טיבט' התנפנפה באוויר כמו דגלי התפילה הצבעוניים, הסתלסלה מעל העיר הגדולה ורחשה ביערות העוטפים את העמק. בשוליה נפרמו החוטים השזורים ונישאו הרחק, חובקים רכסים נישאים ועמקים רחבי ידיים, מתפתלים עם עיקולי נהרות רחבים שיובליהם מתפצלים ומתלכדים חליפות, משרטטים קו מתאר רוחש של עדר יאקים סמיכי שיער ורוטטים עם קווי המתאר של שדה שעורים מבשילות הנעות כמטאטאות עננים מעל רקיע אין-סופי. כמה קסם היה במילה הזו, כמה שלווה. מרחב ענק לנשום בו. נחיריהם של רועי וורוניקה רטטו נוכח המחשבה שבקרוב ינשמו את הקסם הזה.
מתוך פרק כ"ז:
מעטה שלג כיסה את הארץ ודגלי תפילה התנפנפו ברוח העזה, שכמו עמלה ללא הרף להטיחם אל הקרקע ולשסעם לגזרים. "כשדגל מתבלה, דוהה או נפרם, אין לבכות עליו" זכר רועי את דברי מורו "אין זה אלא ביטוי מובהק לכך שהדגל, הנושא מטען עצור של חמלה מילא את ייעודו ובשורת החמלה שבו נלקחה ממנו על ידי הרוח, אל מקומות רחוקים שבהם היא נזקקת."
מתוך פרק ל"ב:
16.4.99 טָאשִי דוֺר, נָאם צוֺ
"אני יושב כעת במקום שתשעה קבין של יופי ירדו עליו; קצה המצוק בחצי האי טאשי דוֺר שבאגם נאם. לשון יבשה צרה ומצוקית פולשת אל תוך גוף המים הגדול, הצלול. בתחתית המצוק מספר מבדדים זעירים, חבויים בנקרות הסלע. הקמנו את האוהל שלנו ממש על שפת המים. לאחר שהקפתי את חצי האי בקורה המקודשת, שיש העושים אותה בהשתטחויות בלתי פוסקות, העפלתי למעלה. רכסים מושלגים נשקפים מכל עבר ובמערב נראות צורות מסתוריות שנראות כמו דרקוני ענק שעולים מהמים. בקצה המצוק המתינה לי הפתעה ענקית; פרס ענק ישב על שן סלע והביט על הנוף. נראה היה כאלו הוא המתין רק לי. קפאתי על עומדי, מתפעל מהדרו. לא רציתי להתקרב עוד כי לא רציתי להבריחו. לאחר שלא גילה אף סימני פחד התקרבתי אליו והתקרבתי עוד. צעד צעד. כרגע אני יושב לצדו. לצדו ממש, כבר שעה ארוכה. שנינו מביטים בצורות העננים המשתנות ובצללים שזעים על המים. המערב משחיר לאט והשמש מתחילה לשקוע. בעוד יד אחת אוחזת בעט, השנייה מחליקה על נוצות עורפו. הוא מאפשר לי להביט עמוק אל תוך עיניו הכתומות, המורגלות בחיפוש פגרים. על מה הוא חושב וכיצד זה שאיננו פוחד? האם הוא פצוע? לא נראה כך. עד כמה שיכולתי לראות הוא בריא לחלוטין. תחת מקורו כתמי דם קרוש, עדות לכך שאכל לא מזמן. יחד אנחנו יושבים כאן, מול הנוף, בתוך הנוף, שני יצורים מרחפים מקורקעים לקרקע בוהים בקלחת העננים שמסתחררים מעלינו.
לעיתים נדמה שבטיבט השמיים והמים מתלכדים ומתמזגים לצלילות. שמי טיבט, שעננים יפי צורה חולפים בהם תדיר, משתקפים במי האגמים הצלולים ורבי הגוונים של הארץ המופלאה הזו. לעיתים במסעם הרחק מעין הצופה נראים העננים כאלו הם נושקים להשתקפויותיהם במים ומתלכדים עמן, כמו מבטלים ניגודים של ארצי ושמיימי, גבוה ונמוך, קודש וחולין. עתה, כשאני ניצב נפעם מול שמי טיבט הנרחבים, המשתקפים באחד מאגמיה הגדולים, אני מסוגל להבין טוב יותר את אחת ההמשלות הנפוצות ביותר של הבודהיזם לגבי התודעה; בדת הבודהיסטית מקובל לראות את טבעה של התודעה צלול לעד. אך צלילות זו מכוסה מידי פעם על ידי מחשבות חולפות, קלילות וכבדות, ורודות ושחורות, בדומה לעננים החולפים ברקיע ומסתירים את עין השמיים ואת כחול המים. מבחינה זו האגמים נתפשים בעיני הטיבטים כמראה ארצית גדולה לצלילות הרקיע ולכתמים החולפים בו. בכניסה למנזר הג'וקהאנג ובכמה מקומות נוספים ראיתי מאמינים זורים שוב ושוב, בתנועות קצובות, תערובת של גרעיני חיטה ואבני חן זעירות על תחתיתה ההפוכה של קערת מתכת ממורקת. מטרת התרגול, כך נדמה לי, היא להביא לצלילות תודעתית, המשולה לאגם רוגע, נטול אדווה שבו משתקפים שמיים ללא אף ענן.
פרק ל"ד:
החדשות עברו בין בתי מקלוד גנג' כרחש. במהירותן של קרני השמש העולה הרודפות את צללי הלילה הן עברו מפה לאוזן, משליטות שחור. בלחישות חטופות, מזועזעות, מתקשות להאמין הועברה הבשורה מאיש לרעהו, מאישה לרעותה. באותו בוקר נדמה היה לתושבי מקלוד גנג' שאפילו הציפורים ממאנות לשיר. השמש העולה חשפה אותם במלוא קלונם. נבוכים ושפופים. נעדרי חשק הלכו איש איש לעמל יומו. בשעת לילה אירע ניסיון התנקשות בחייו של הוד קדושתו הדלאי לאמה. הידיעה הגיעה אל אוזניה של דולקר עוד טרם שיצאה ל"טאשי". הוד קדושתו שב מדלהי ובזמן שצעד עם שומריו ממכוניתו לעבר מגוריו נורו לעברו שתי יריות. היורה החטיא במעט. הכדור הראשון שרק באוויר ממש לפני חוטמו של המנהיג בעוד השני פילח את חזהו של שומרו הסמוך, שהתמוטט ומת. מי היה היורה שנמלט? חרושת השמועות החלה רק כעבור כמה שעות, כשבני הקהילה הטיבטית התאוששו באופן ראשוני מהחדשות. הרוכלים הקשמירים היו הראשונים שהעיזו לבטא את הדברים בקול ולספר שבקהילה הטיבטית סבורים שהיורה הוא צעיר טיבטי שתסכולו ממצבם הארעי של הטיבטים בהודו הלך וגאה. כמה חודשים קודם לכן פרצה תגרה אלימה בין טיבטים להודים במָנָאלִי. התיגרה החלה על רקע חילוקי דעות בנוגע לבעלות על חנות אחת. במהלומות שהוחלפו פצע הטיבטי קשה את יריבו ההודי. התגובה ההינדית לא איחרה לבוא. צעירים הינדיים קמו ונטלו לפידים בידיהם ושרפו את כל החנויות הטיבטיות בעיירה. הם היכו גברים, נשים וילדים ופצעו כמה מהם קשה. באירוע הזה היה בכדי להציף את על פי השטח את האיבה ההולכת וגדלה בין ההודים לטיבטים. משטרת הִימָצָ'אל פְּרָדֶש נמנעה מלהתערב במהומות והניחה להן לדעוך מעצמן. היה חשש שכל התערבות תביא להתקוממות גדולה יותר של תושבי האזור כנגד המשטרה. פעמים רבות עלתה הטענה שהטיבטים גוזלים את פרנסתם של המקומיים ועוד מתנהגים כבני-בית במקום. הטיבטים מצידם הרגישו עקורים ומנודים. העדר ההגנה המשטרתית שהיה ראוי שיזכו בה גרם להם לחוות בחדות את היותם פליטים.
הודו אומנם העניקה לטיבטים מקלט מדיני, אך לא עשתה זאת מטעמים הומניטאריים, אלא רק מכיוון שהדבר שירת את האינטרס שלה לפגוע בסין אויבתה ולהחליש את אחיזתה בטיבט. ממשלת הודו הציעה לדלאי לאמה שתעניק אזרחות לפליטים, אולם הוא סירב. טענתו הייתה שבקבלת האזרחות ההודית יש משום קבלת דין הגלות וויתור על השאיפה הלאומית לחזור לטיבט. הוא התעקש על כך שהוא ואנשיו יישארו במעמד של פליטים שזכו למקלט מדיני והזכיר זאת חזור ושנה בראיונות שערך במהלך נסיעותיו ברחבי העולם. כתוצאה מכך נותרו הטיבטים בהודו משוללי זכויות בסיסיות. במקביל, פעלה ההנהגה הטיבטית בראשותו של הדלאי לאמה לעשות יחסי ציבור מופלאים לאמונה הבודהיסטית-טיבטית ולקהילה הטיבטית. מערביים רבים החלו לפקוד את מקלוד גנג'. תוך כמה עשורים הפכה העיירה המבודדת למרכז תיירות עצום, אלפים הגיעו אל העיירה הקטנה, נמשכים אליה כאל מגנט. הם המשיכו ממנה הלאה כשהם מלאי הוקרה למורשת הטיבטית ומביעים תמיכה נאיבית שמצאה ביטוייה בחולצות וכובעים, מדבקות וצמידים שעליהם הכתובת "Free Tibet". חשוב מכך; התיירים הותירו אחריהם כסף רב. הכסף שהצטבר בגסט האוסים, במסעדות, במקדש הדלאי לאמה ובמוסדות שונים ללימוד בודהיזם, שיפר במידה רבה את מעמדם הכלכלי של הגולים. לא בכדי מיהרו הסוחרים הקשמירים הממולחים לזהות את הפוטנציאל הטמון במקום ולרכוש חנויות רבות ככל שיוכלו בשני הרחובות הראשיים של העיירה. בני הודו, הנושאים עיניהם אל המערב הזוהר ואל עולם השפע החומרי שלו גילו שנציגי המערב, ביניהם גם כוכבים מפורסמים כמו ריצ'ארד גיר, נוחתים בארצם אך מדלגים מעליהם בהתעלמות מוחלטת בדרכם אל אחיהם הטיבטיים. מערכות הרפואה והחינוך שהטיבטים נהנו מהן בזכות תרומות ומתנדבים הייתה טובה לאין ערוך מהתנאים שבהם זכו ההודים, אך הטיבטים היו ונשארו זרים. אי אחזקתם בתעודות זהות מקומיות הנציח את זרותם ומנע מהם להשתלב בחברה, בהשכלה ובכלכלה ההודית. דור הבנים שנולדו בהודו ושטיבט הייתה עבורם מולדת לא נודעת, אותו דור שעליו גם נמנתה דולקר, חווה מצוקה הולכת וגדלה.
החדשות הלמו בדולקר. היא נזכרה ברועי השב מקבלת הפנים שערך הוד קדושתו. "לשם מה כל מנגנוני הבטחון הללו? מי יירצה לפגוע בו?" שאל אותה מבלי שתדע לענות לו. היא משכה אז בכתפיה. ממילא, אותו יום היה זכור לה לרעה. היה זה היום שבו החל להיווצר ביניהם הקרע. רועי היה המום ממה שאמרה אז על המנהיג הנערץ עליו. עתה הלכה בחילה והתעבתה בגרונה. התעצם בתוכה גוש של אבל וכאב. היא לא הייתה מסוגלת לסכם את התקרית ב"מזל שלא קרה לו כלום". קליפתו של הגוש התופח בה הייתה בושה והכאה על חטא. לנגד עיניה עלתה דמותו של צֶ'נְרֶזִיג הבודהיסתווה שהוויתו חמלה. לבה פעם נוכח היהלום שאחז בין כפות ידיו כנגד חזהו, ביקש את סליחתו ואת חסותו. היא חטאה לו מבלי משים, ידעה, ופנתה אל דרך שההולכים בה מגיעים לכדי נכונות לרצוח. מנין לי הבטחון שהוד קדושתו טועה בדרכו? רק משום שהיא אינה נוחה לי כרגע? כד גדול התנפץ בקרבה. האם הכוח המניע אותי הוא נוחות? האין בי מעבר לכך? שאלה את נפשה.
שיחותיהם החרישיות, ממעטות המילים של הטיבטים כמו פסחו מעל התיירים. הממשלה הטיבטית הגולה החליטה להשתיק את האירוע ולמנוע את פרסומו באמצעי התקשורת. גם הקשמירים מיהרו להסות את פיהם במחשבה שדיבור על התקרית יתגלה כמזיק לעסקים. במסעדה עולם כמנהגו נהג, אך דולקר הגישה את המנות שהוזמנו אצלה במיאוס מוחלט. היא התמלאה געגועים עזים לרועי, ביקשה לומר לו שהוא צודק, שטעתה. בצר לה חשבה על טנזין, הדמות היחידה שהכירה את רועי ואהבה אותו. היא אזרה אומץ וביקשה מצ'ומדן הפסקה בת כמה שעות. הוא לא שאל דבר ובנדיבות גדולה שילח אותה לדרכה. בצעד כושל היא מיהרה במורד טמפל רוד, חלפה על פני השלט המחליד שעליו מצוירת דמותו של הפנצ'ן לאמה, זרקה מבט מלא אימה במעלה הדרך העולה אל עבר מגורי הוד קדושתו ונחפזה אל הספרייה. לא היה לה קשה למצוא את הנזיר. הוא שקד על תרגומו ספר טיבטי לאנגלית.
"דולקר" חייך לעברה, "איזו הפתעה!"
"שלום" אמרה נבוכה, נעצרת במרחק מה ממנו.
"בואי, בואי" אמר לה לאמה טנזין רב הרגישות. הוא הניח לוח אבן על דפי הספר וסימן לה לבוא אחריה. לאמה טנזין חלף במטבח, נטל ממנו תרמוס ושתי כוסות זכוכית וסימן לה לצאת עמו החוצה. הם פסעו אל עבר הצ'ורתן הסמוכה והתיישבו בצדה המוצל.
"מה קרה?" שאל אותה תוך שהציע לה כוס תה.
"אתה שואל? זה כל מה שקרה הלילה. אני מרגישה כל כך אשמה. אני כל כך מתגעגעת לרועי. אין לי אף אחד אחר לדבר איתו מלבדך" גלתה את כאבה. לאמה טנזין לא מיהר לענות. הוא שאל אותה אם היא מכירה את הספר "מעוף הגרודה". כשהניעה ראשה לשלילה סיפר לה בקצרה את סיפורו.
"לאן תרצי לעוף?" שאל אותה. דולקר תלתה בו את עיניה השחורות היפות. תוגה עמוקה ניבטה מהן. היא התקשתה להשיב.
"אני רוצה את רועי" אמרה לבסוף. "אני אוהבת אותו" הצהירה באוזניו.
"מה את מוכנה לעשות כדי לזכות בו מחדש?" שאל לאמה טנזין.
"להילחם" ענתה לו, לחלוחית בעיניה.
מנאלי – עיירת תיירות ומרכז תרמילאות בעמק קולו העילי, צפון מזרחית לדהרמשאלה.
צֶ'נְרֶזִיג – אוולוקיטשוורה, בסנסקריט. הבודהיסתווה של החמלה. שושלת הדלאי לאמה נחשבת טולקו שלו.
מתוך פרק ל"ח:
"מה למדת במשך הזמן הזה, אם זה בסדר לשאול?" הנזיר הציע לרועי תוספת של צאמפה ותה והניח מזון נוסף בקערת המזון של הכלבים. "למדתי שאנחנו אף פעם לא לבד. תמיד אנחנו עם עצמנו. אותו מקום פנימי, שאנחנו מתגעגעים אליו כל כך, אף לא רגע נותר שקט. תמיד יש בו גלים. יש גלים שקטים מאד שכלל לא מבחינים בהם, שבמבט ראשון הם נראים כמו מים חסרי תזוזה, אבל אם מתרחקים מגלי הסערה מתחילים לגלות סערות רבות נוספות, שמתערבלות בעיקר מתחת למים או גבוה מעל העננים." אמר הנזיר ולא הוסיף.
מתוך פרק נ"ז:
הוא חלף בריצה בין עצי תפוז נטועים בשורות ועמוסי פרי. מפעם בפעם ראשו נגח מבלי משים באחד הפירות שנתלו בכבדות מהענפים הכפופים. צבעי שקיעה אפפו את הפרדס באדמומיות מחבקת. התפוזים בערו בכתום וריח של עשב רענן ואדמה לחה התערבל בנחיריו. הוא רץ במהירות ולא ידע לאן. נופי הפרדס שבתוכם רץ כמו התמוססו לתבנית דו-ממדית. העצים נטו לאחור, עם כיוון ריצתו, כתפאורה מתקפלת, ונעשו שטוחים כמו הקרקע. אם קודם רץ בין העצים עתה רץ עליהם, במישור פתוח. לפתע החל חלקו הרחוק של הפרדס המשוטח להתגבה. הוא הרגיש זאת בשרירי רגליו המתאמצים ובנשימתו הכבדה והולכת. זיעה זלגה במורד גבו. גזעי העצים הדו-ממדיים שבו והתרוממו מולו, אלא שעתה התעצמו גזעיהם החלקים לסלעים משוננים. צבעי השקיעה התחלפו בגוונים קודרים של עננות וקרח. הר גדול צמח ועלה. דרדרות הסלעים במורדותיו הפכו לפנינים רקומות בשולי שמלה רחבה. דמות אדירה בקעה מתוך ההר, או שמא הייתה ההר עצמו. תווי פניה התרקמו מתוך חריצי המדרונות ושברי הקרחונים. מצחה השגיא עטה נזר שלג וסכך על מבט בוחן ושליו; שני אגמי טורקיז עמוקים. הוא האט את ריצתו והמשיך להעפיל במדרון, מתנשף. צינה נשבה על לחייו הלוהטות. הוא צמצם את עיניו כנגד הרוח הקרה, היטיב את נשימתו המשתוללת ובלב הולם סקר את חיטובי שורש האף, המפריד בין האגמים. כמה שלווה התקבצה שם וכמה עוצמה נאצרה. כבש הרים מסיבי, גדול קרניים, דילג ממקומו וגרם להתמוטטות סלעים. מפל פנינים גלש במדרון בשאון מחריש אוזניים, כמו נחפז לעברו. הוא התעורר.
מתוך פרק נ"ט:
זכרונו סחף אותו במורדות ילדותו, אל הסלע הגדול שניצב בין חלקות השעורה לא רחוק מביתו. העונה הייתה עת הקציר. השעה הייתה שעת דמדומים. הוא היה בן ארבע, כך נדמה לו. בני הכפר פסעו בשבילים המפותלים הצרים, הלכו ונאספו אל הכפר מהשדות ומהגרנות. הוא רץ בין השיבולים שראשיהן הכפופים ליטפו את מצחו והתרוצץ בין רגלי בני משפחתו כשמצא חיפושית שחורה גדולה. הוא הרים אותה מהקרקע ובחן אותה מקרוב. גם עתה זכר את העיניים הזעירות, את תזוזת המחושים, חספוס חפי הכנף השחורים והרגליים הזעות לשווא בין אצבעותיו הסוגרות. גם עתה לא ידע מה גרם לו לנהוג בה כפי שנהג. האם חשק לבחון את קשיותה, לגלות את תוכה או שמא הייתה זו העובדה שהחיפושית הקטנה לא נכנעה לגחמותיו ובכול כוחותיה ניסתה להשתחרר מאחיזתו. הוא הניח אותה על סלע ובעזרת אבן מחץ אותה. כשראתה זאת אמו היא מיהרה להושיבו על הסלע הגדול, לצדה, וסיפרה לו סיפור. היא סיפרה על צ'נרזיג, שיותר מכל רצה להגיע להארה והקדיש לכך גלגולי חיים רבים. לכן לא היה גבול להתרגשותו כשזכה לעמוד על מפתן שער ההארה, המפריד בין סמסארה לנירוואנה. הוא כבר חצה את המפתן עם רגל אחת, אבל אז שמע בת קול בוכייה מאחוריו. מבלי להסס השיב את רגלו מהיכל הנצח של הנירוואנה אל העולם הארעי ושב על עקבותיו כדי למצוא את הדמות המייבבת ולהציע לה עזרה. מכיוון שכך נהג יצאה בת קול שמימית שלא רק שזיכתה אותו בהארה, אלא גם הבטיחה לו שיוכל להישאר בעולם כישות מוארת. צ'נרזיג נותר בעולם וזכה באלף ראשים ובאלף ידיים כדי שיוכל להבחין בכול מי שנזקק לסיוע ולהושיט לכולם עזרה. אמו של טנזין הסבירה לו שלכל יצור בעולם יש נשמה ולכן הוא ראוי בחמלה ובדאגה. היא הפצירה בו שלא ייפגע עוד ביצורים חיים. "צ'נרזיג רואה ובוחן את כל מעשינו. אנחנו צריכים להשגיח. אתה יודע במי הוא מתגלגל היום?" שאלה אותו אמו. הוא הניד בראשו לשלילה, מסיט את מבטו הנבוך. הרבה מהמילים שהשתמשה בהן לא היו מוכרות לו. גם כיום איננו בטוח שהוא מבין אותן.
"זה הוד קדושתו הדלאי לאמה. כשתגדל קצת ניקח אותך לארמון שלו, שיברך אותך" הבטיחה וליטפה את מצחו.
"אבל אמא, את בעצמך מבשלת את הכבשים שאבא הורג" אמר טנזין הילד לאמו בניסיון להבין אך לישב את המציאות שבה חי עם דבריה.
מתוך פרק ס"ב:
יש משהו בצלילות של האוויר כאן ובניקיון של הנוף שמרחיב את הדעת. נכון, החמצן דליל וצריך להתרגל לזה, אבל אולי זה חלק מהעניין. במקום שבו אפילו הנשימה לא מובנת מאליה גם כל יתר הדברים נעשים בלתי מובנים מאליהם. החוויה הזו פותחת פתח להרבה בירורים. אני יושב ומביט בשמיים, נושם עמוק ועוקב אחר תנועת העננים. בכול רגע העננים כאן נראים אחרת. עם כל מבט מראה השמיים משתנה. הרבה גורמים שמעכבים את המחשבה הצלולה מתדללים גם הם בדרך לכאן. המרחק מהבית והשקט מאפשרים לי לברר מהם העננים שמכסים על נפשי. זה לא הזמן והמקום לפרט זאת, אבל מכאן אני רואה בבהירות כיצד עננים שונים מטילים צללים על חיי. חלק מהעננים הללו קשורים אל העבר המשותף שלנו ומצלים גם על ההווה. יש עננים של ברכה ויש ענני סערה שמחוברים אלי ואליכם בכול מיני אופנים. כשניצבים על גג העולם ומפזרים עננים, קל יותר לראות את העתיד.
מתוך פרק ע‘:
מתח גדול עמד באוויר. האם יצליחו במשימה מבלי שיילכדו? האם יצליחו להעביר את המשלוח אל עומק טיבט מבלי להיתפש? די היה בארגז תחמושת אחד שיתגלה בכדי להפוך את טיבט כולה למרחב שבו יוטל עוצר מוחלט על האוכלוסייה. סונאם ואנשיו חששו מאיסור התנועה שיחול עליהם אז ומעריכת גל מעצרים חסרי תקדים ופגיעה נוספת במנזרים. במובנים רבים הם, שנטלו על עצמם להיות לוחמים פעילים, היו ערבים לכלל האוכלוסייה. בטיבט, בוושינגטון די סי ובהודו נכססו ציפורניים. גלי קור נשבו מההרים שכוסו מעטה טרי של שלג. השמיים החפים מכל ענן נפרסו מעל האדמה כפוקחים עין ענקית ומאיימת. אור השמש הכה בעוז, אך מבלי שיחמם. הרוח לחשה: לא תוכלו להסתיר דבר, כאן, בארץ הזו הכול חשוף וגלוי. סונאם נשא את עיניו למרום בתפילה. צללית של פרס גדול שחצה את הרקיע בדאייה מהירה הסתירה לרגע את השמש מעיניו.
מתוך פרק ע"ה:
"והתרגול? אתה ממשיך אותו?" שאל רועי.
"וודאי שאני ממשיך אותו" השיב לאמה פדמה "אבל כיום אני מאמין בעבודה רוחנית שנעשית מתוך החיים עצמם, לא בתוך מערה. הייתי מבודד די זמן. לאחר שנים של ניתוק והתכנסות עצמית אני חש שעלי להימצא בין הבריות. לתרום ממה שלמדתי וללמוד ממה שיש להן להציע לי. כרגע, מבחינתי, להאסה היא המקום הטוב ביותר להימצא בו"
"מה המפגש עם הבריות נותן לך?" שאל רועי בסקרנות.
"הבריות מזכירות לי שוב ושוב את הרצון שלהן לחיות" השיב לאמה פדמה כשפניו מרצינים.
"לחיות עד ההגעה להארה?"
"אי אפשר לחיות עד ההארה. הארה זה לא מצב. לא מגיעים אליה" התריס הלאמה כנגד כל מה שנהוג לומר על אותו אופק רחוק, מסקרן ומעורפל. רועי נדרך ומיקד את מלוא הקשב בדברי הנזיר. "ההארה אינה אלא רגע. אם אתה שואל אותי, למרות שדעתי לא מקובלת, זהו אותו הֶרף שבו אדם מסוגל להבין את כל שאין הוא יודע, את תמצית הארעיות הקיומית. זהו רגע דק שבו הכול נשבר ונבנה מחדש. ברגע הזה מתוך התכנסות אדירה נפרס באחת אופק רחב, חדש לחלוטין"
מתוך פרק פ"א:
"לאורך ההיסטוריה האויבים הגדולים ביותר של טיבט היו הטיבטים עצמם", הוא מסביר לרועי ומתאר מסכת ארוכה של מאבקי כוח בשם הדת. הוא מספר על העושר האגדי של המסדרים הנזיריים, על חיי התענוגות של הנזירים ועל עול קיומם של המוני העם שנותרו חסרי כול בעוד את כל תוצרתם הפקידו בידי הנזירים. "האם זו האוטופיה שעליה כולם מתרפקים: מצודות, לגיונות חמושים, אוצרות גנוזים בבעלות בודדים ועוני מחריד של כלל האוכלוסייה, נושים אלימים, הוצאות להורג ואכזריות אדירה?"
מתוך פרק קי"ד:
דולקר הסירה את השרשרת מעל צווארה ונתנה לו אותה.
"מי זה?" שאל הרועה, בוחן את התמונה הקטנה הממוסגרת בפס מתכת מוזהב. "זה הוד קדושתו, שחוגג היום את יום ההולדת" השיבה דולקר. האיש בחן את התמונה הזעירה לאורו של פנס. בשולי האלומה נצצו עיניו הלחות בהתרגשות עצומה. מעולם קודם לכן לא ראה את תמונתו.
היי יותם,
זה עתה סיימתי לקרוא את "חמצן דליל". הספר הותיר בי חותם עמוק. הדמויות, העלילה המתפתחת, הפרוזה ששלובה במידע, ההפתעות, הגישה המעניינת למציאות בטיבט וההקבלות למציאות שלנו בארץ והשתקפותה על המציאות האישית – כל אלה גרמו לי להתפעלות, חדווה והזדהות עם הסיפור והדמויות.
יישר כוח!
אורי
(1.10.2013)
יותם,
עוד לא מצאתי את המלים הנכונות לחוויה שלי בקריאת ספרך 'חמצן דליל'. היו שם התיאורים הנהדרים, היו רגעי הקושי והקונפליקט הקשה בטיבט, היה גם מתח, היו הערות ההסבר החשובות שלך על כל מושג ומנהג, היו הנשרים, המנזרים, הפחד, האהבה, הבדידות, היה הנוף הארצי והאנושי, היה עוד הרבה… ספר שהקריאה בו קולחת, מלאת עניין, ואותי החזירה שנתיים אחורה למסע לטיבט.
אסנת
(6.9.2013)
אחד הדברים ששבו את לבו של רועי, גיבור הספר "חמצן דליל", כשהביט לראשונה בדולקר, הצעירה הטיבטית שאיתה ירקום אהבת נפש עדינה, הוא הפשטות מלאת החדווה שבה היא חווה את ההווה שלה. ניכר בה שהיא שמחה בחלקה, שמחה באמת, וכל הווייתה אומרת שלווה בודהיסטית, אף שלא למדה בודהיזם אפילו דקה אחת בחייה.
הפער הזה שבין הצעיר הישראלי-מערבי הלומד בודהיזם בקרב נזירים בצפון הודו ונכסף למקום של שקט, ובין הצעירה הטיבטית שחיה את השקט הזה בלי לדעת שכך היא עושה – עומד בבסיסו של הרומן-מותחן "חמצן דליל", ספר מרובה רבדים שנע בין מערכות יחסים שבריריות ונוגעות ללב שנרקמות לאט בחדרי חדרים, ובין משחקי מלחמה חוצי גבולות וסצנות מרדף עוצרות נשימה בנופים האדירים של צפון הודו, נפאל וטיבט.
רועי נסע להודו בתום שירות צבאי שחרט בו זיכרונות של אימה ומוות. שם, בין הספרייה הטיבטית הלאומית לשיעורי מדיטציה אצל לאמה גֵן-לָה, נוגע רועי בחמלה ובאהבה, ובדיוק כשהוא סבור שהשיג את מבוקשו, מתגלה בפניו רובד אחר ומטריד של המציאות, הרובד הגיאופוליטי של מרכז אסיה, שאין לו דבר וחצי דבר עם שקט ושלווה. כמעט בעל כורחו חוזר רועי לשמש חייל במלחמותיהם של אחרים ויוצא למסע שכורך את דרכו האישית ואת דרכה של טיבט לנתיב אחד רצוף ספקות ולבטים.
בכל מילה ממילות הספר ניכר שכותבו, יותם יעקבסון, נמצא גם הוא בשני המקומות בעת ובעונה אחת: הוא איש המערב – חוקר, צלם, סופר – שלמד, ועדיין לומד, על דרכיה של טיבט ועל נפתולי הבודהיזם, אך גם בן-בית שחוֹוה את העולם הזה מבפנים כבר שנים ארוכות, מבחין בנקל בין חיוך של ידיד לחיוך צופן סוד, מכיר כל אבן וכל צ'ורתן וכל הסתעפות בדרך, ומצוי בשורשיהם של מנהגים, מקומות ואמונות. וכך נחשפת טיבט על שתי פניה: זו שהמערב רואה בה אבן חן אקזוטית וקורבן של השלטון הסיני, וזו שמתחת למעטה הבודהיסטי, החורשת מזימות ומהרהרת בנקמה, במצבורי נשק ובמרכזי כוח.
הספר "חמצן דליל" הוא חוויה של לב ושל ראש, של מתח מורט עצבים ושל מחשבה מעמיקה. התרחשויותיו סוחפות את הקורא ומשכיחות ממנו את חלוף הזמן, אך אינן מקילות אתו, שכן שזורות בהן שלל נקודות מבט מאתגרות על עניינים שבנפש האדם, על פוליטיקה מקומית ובינלאומית, על אהבה וגעגוע, על אלימות ואי-אלימות, על כיבוש וצדק ועל עצם ההיתכנות של מקום שקט כמו זה שנכסף אליו גיבור הספר. זהו ספר ששועט קדימה וגומא מרחקים, אך גם אוחז בעקבי הקורא ומזמין אותו לחשוב מחדש את מה שחשב שהוא יודע. מדובר בחוויה ספרותית, תרבותית, אינטלקטואלית ומהנה מאין כמוה.
כנרת יפרח
(6.7.2013)
"חמצן דליל" לקח אותי למקום שלא הייתי בו. והנה, הייתי שם.
נכנסתי לנבכי האמונה הבודהיסטית, נשמתי אוויר פסגות נקי, הבטתי באגמים של טיבט, ובעיקר ראיתי איך טוב ורע מתערבבים, מתרכבים למשהו מאוד לא פשוט ומאוד לא פשטני. למשהו שדורש להתעמק ולבחון הכול. וכל זה קרה תוך כדי שסיפורו של רועי, בחור צעיר אחרי הצבא שהגיע להודו כדי למצוא שקט לנפשו הסוערת, מתערבב בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בתרבויות ובפוליטיקה המורכבת של טיבט, של קהילת הגולים בדהרמסאלה ושל המטענים שהוא הביא איתו מישראל, כמו גם ברגעים של אהבת גוף ונפש.
מותח ומרתק עד המילה האחרונה. מומלץ בחום!
עינת
(30.5.2013)
יותם,
תודה על ספר מרחיב דעת,עם תאורי נוף נפלאים ותאור חבוטי נפש מרגשים. הספר פותח צוהר רחב להכרת והבנת הבודהיזם הטיבטי בפרט ודתות המזרח בכלל. הספור מסקרן ומותח והקורא להוט לדעת באיזו דרך יבחר הגבור,האם יבחר בדרך המלחמה ממנה ניסה להתרחק בהגיעו למזרח,או בחמלה ובדרך הבודהיסטית כפי שהבין אותה. הדילמה אינה קלה. הגם שהסיפור מתמקד בטיבט,במעמדה ומצבה מול סין, ניתן למצוא בין השורות הקשר לישראל ולבעיותיה האקטואליות מול שכניה ובעיקר באשרלכבוש.גם הפרקים והמשפטים הקצרים מוסיפים להנאה.בקיצור,נהניתי ואני ממליצה בכל לב לקוראו. אל דאגה גם החמצן יהיה בסדר.
מרים פרידמן
(8.7.2013)
"גג העולם"- הייתי שם, נשמתי אויר פסגות, פגשתי אנשים, ראיתי נופים, התחברתי למקומות , שאלתי שאלות , חמצן דליל – של יותם יעקבסון לוקח את הקורא לתוך עולם הבודהיזם… בצורה מרתקת , סוחפת , ומותחת. מומלץ בחום !!!
לילך
(5.6.2013)
מוסף שבת של "מקור ראשון", מס‘ 846, 25.10.2013, ראיון עם רחלי ריף
יותם יעקבסון מפגיש בין המטייל הישראלי לתרבויות המזרח. בדרך הוא נדרש לפסוק בסוגיית הפאות הנוכריות במגזר הליטאי והדריך את חיים באר בטיבט. בספר חדש הוא מנפץ את התפיסות המערביות הרומנטיות לגבי הדלאי לאמה והמאבק הטיבטי
לקריאת הכתבה
ראיון עם ליאת רגב, "רשת ב‘", 3.8.2013
ראיון לאתר www.hodu.co.il ב- 20.7.2013
יותם יעקבסון מנהל זה מכבר יחסים רציניים עם הודו וטיבט. הוא חוקר תרבות, מדריך מסעות, כותב, מצלם, מרצה וכעת מפרסם את ספרו השני, חמצן דליל, שמחבר בין שירות צבאי בצה"ל לטיבט הבודהיסטית, ומתארח אצלנו בפינת התרבות. "חמצן דליל" הינו רומן מתח שמספר את סיפור מסעו של רועי, חייל משוחרר ששירותו הטראומתי בלבנון שלח אותו למסע חיפוש עצמי בהודו. את התשובות לשאלות הקיומיות שעולות בו, מוצא רועי בבודהיזם הטיבטי, אליו הוא נחשף בשהותו בדרמסאללה. במהלך לימודיו, רועי מחליט לזנוח את הדרך הצבאית למען החמלה והאהבה שהוא מוצא בבודהיזם. הספר יוצא לשוק כשהוא חם מהתנור והמחבר, יותם יעקבסון, משתף אותנו בקטעים מתוך הספר ועונה על מספר שאלות.
כנרת יפרח, מסע אחר, גיליון מס' 263, אוגוסט 2013
אחד הדברים ששבו את לבו של רועי, גיבור הספר "חמצן דליל", כשהביט לראשונה בדולקר, הצעירה הטיבטית שאיתה ירקום אהבת נפש עדינה, הוא הפשטות מלאת החדווה שבה היא חווה את ההווה שלה. ניכר בה שהיא שמחה בחלקה, שמחה באמת, וכל הווייתה אומרת שלווה בודהיסטית, אף שלא למדה בודהיזם אפילו דקה אחת בחייה.
הפער הזה שבין הצעיר הישראלי-מערבי הלומד בודהיזם בקרב נזירים בצפון הודו ונכסף למקום של שקט, ובין הצעירה הטיבטית שחיה את השקט הזה בלי לדעת שכך היא עושה – עומד בבסיסו של הרומן-מותחן "חמצן דליל", ספר מרובה רבדים שנע בין מערכות יחסים שבריריות ונוגעות ללב שנרקמות לאט בחדרי חדרים, ובין משחקי מלחמה חוצי גבולות וסצנות מרדף עוצרות נשימה בנופים האדירים של צפון הודו, נפאל וטיבט.
רועי נסע להודו בתום שירות צבאי שחרט בו זיכרונות של אימה ומוות. שם, בין הספרייה הטיבטית הלאומית לשיעורי מדיטציה אצל לאמה גֵן-לָה, נוגע רועי בחמלה ובאהבה, ובדיוק כשהוא סבור שהשיג את מבוקשו, מתגלה בפניו רובד אחר ומטריד של המציאות, הרובד הגיאופוליטי של מרכז אסיה, שאין לו דבר וחצי דבר עם שקט ושלווה. כמעט בעל כורחו חוזר רועי לשמש חייל במלחמותיהם של אחרים ויוצא למסע שכורך את דרכו האישית ואת דרכה של טיבט לנתיב אחד רצוף ספקות ולבטים.
בכל מילה ממילות הספר ניכר שכותבו, יותם יעקבסון, נמצא גם הוא בשני המקומות בעת ובעונה אחת: הוא איש המערב – חוקר, צלם, סופר – שלמד, ועדיין לומד, על דרכיה של טיבט ועל נפתולי הבודהיזם, אך גם בן-בית שחוֹוה את העולם הזה מבפנים כבר שנים ארוכות, מבחין בנקל בין חיוך של ידיד לחיוך צופן סוד, מכיר כל אבן וכל צ'ורתן וכל הסתעפות בדרך, ומצוי בשורשיהם של מנהגים, מקומות ואמונות. וכך נחשפת טיבט על שתי פניה: זו שהמערב רואה בה אבן חן אקזוטית וקורבן של השלטון הסיני, וזו שמתחת למעטה הבודהיסטי, החורשת מזימות ומהרהרת בנקמה, במצבורי נשק ובמרכזי כוח.
הספר "חמצן דליל" הוא חוויה של לב ושל ראש, של מתח מורט עצבים ושל מחשבה מעמיקה. התרחשויותיו סוחפות את הקורא ומשכיחות ממנו את חלוף הזמן, אך אינן מקילות אתו, שכן שזורות בהן שלל נקודות מבט מאתגרות על עניינים שבנפש האדם, על פוליטיקה מקומית ובינלאומית, על אהבה וגעגוע, על אלימות ואי-אלימות, על כיבוש וצדק ועל עצם ההיתכנות של מקום שקט כמו זה שנכסף אליו גיבור הספר. זהו ספר ששועט קדימה וגומא מרחקים, אך גם אוחז בעקבי הקורא ומזמין אותו לחשוב מחדש את מה שחשב שהוא יודע. מדובר בחוויה ספרותית, תרבותית, אינטלקטואלית ומהנה מאין כמוה.