פרק 1: ריבוי
מומבאי, העיר הגדולה מכול, קראה לו אליה. היא כישפה אותו בשלטי חוצות גדולים, בהבזקים מרצדים במסכי טלוויזיה, בלהק מטוסים רועשים שנסקו למרום בטוחים במסלולם, או שנחתו ובבטנם אנשים רמי דרג ואוצרות ממקומות רחוקים. העיר הגדולה קראה לו להתמזג בנחשול אנשיה העצום, שבו, כך האמין, לבטח יוכל להיטמע. היא פיתתה אותו בשלל המוצרים הרבים המיוצרים בה ובריחות הבישול המסתלסלים ועולים מכל מסעדותיה.
"מומבאי" לחשו הכול סביבו, בערגה התואמת רק את ערגתו של אדם לאישה יפה הנשואה לאחר, או לאלה הגולשת במורדות ההימאליה כששולי הסָארִי שלה מתבדרים ברוח צוננת מעל חזה מלא ומוצק. שָׁארוּק חָ'אן ואִישְׁוַורְיָה רָאִי, ממיטב שחקני הקולנוע הבוליוודים, חוללו את ריקודו הסוער, המתירני והמשוחרר של הכרך הגדול.
"בוא אליי" לחשה אליו העיר כשרעמת השער שלה מתבדרת ברוחו של מאוורר גדול, שנתלה מעל הים הערבי. "בוא" שבה ולחשה, הפעם לובשת בגד שונה והתפאורה שעל רקעה התחלפה תדיר. "בוא, בוא"… שלחה יד כמהה לעבר המרקע של חייו. שָׁארוּק חָ'אן מחה דמעה זעירה, חייך את אחד מחיוכיו הכובשים והבטיח לבוא.
"חכי לי" ביקש. "חכי".
כפי שביבשות אחרות נשאו הכול עיניהם אל ניו יורק, כך נשאו ההודים עיניהם אל מומבאי. העיר מצמצה אל רבים במבטה המצועף. עיר שבה, כך האמינו, נועדו המאוויים להתגשם. מקום עלי אדמות שבו, כמו במסכי הקולנוע, אפשר לדלג בקלילות ממציאות למציאות, להשיל בגד וללבוש צורה אחרת. מקום שבו אפשר להתערבב בתוך הקלחת האנושית העצומה ולהיוולד מחדש, לשם חדש ולמעמד שונה – לעתים אף ללא מעמד כלל. מומבאי הייתה גדולה מספיק, כך האמינו, כדי שאיש מאנשיה לא ישאל אותך מיהם הוריך ומאין באת, כיוון שגם הוא, קרוב לוודאי, בא מרחוק, ואם כבר ישאל, הרי שלא יתעסק בבירור דקדקני של הפרטים, כיוון שממילא נועדתָ לשוב ולהישטף במהרה מתודעתו, שהתחדדה אך לרגע בנהר אנשיה המתפוגג.
מומבאי כישפה גם את ראג'. גלי הים הערבי הלוחכים את חופיה נגסו רכות בתודעתו, ערסלו אותו בחיקו של הכרך וקראו לו אליה. "מומבאי, מומבאי, מומבאי", נדמה היה לו שכל הרכבות ששעטו ממנה קראו לו בשמו בהבטחה אישית שישובו על עקבותיהן ושישאו אותו אליה. הן שרקו לו את שמה והוא עלה על אחת מהן ובא. ראג' ניצב מתנודד ברציף התחנה הסואנת שבעיבורה ותהה היכן היא כעת, העיר שקראה לו לבוא, ולאן פניו מועדות עתה.
פרק 2: חירות
בלילה מתגלים רחובותיה של הודו במלוא כיעורם, הרהרתי נוגות כשהתרחקתי מהנהג, שנשף מאחוריי בכעס כדרקון מובס. בחושך, שבדרך כלל נתפס כעוטף וכמכסה, הרחובות מעורטלים מהכסות של המולת היום, המסתירה את הריקבון. בלילה אין המולה ואין תנועה, אין בליל צבעים של אנשים או של סחורות. בלילה הכול דומם. גושי הבתים ניצבים אפלים, סדוקים, מכוסים טלאי טיח וצבע. מפויחים. תריסיהם מוגפים, ומתוך רוב החלונות ניבט רק שחור. סבך חוטי החשמל הנמתח ברפיון לכל עבר, ללא כל סדר או כל צורה מוגדרת, יוצר מעין סורג המפריד בין הניצב על הקרקע ומתבונן מעלה לבין הכוכבים שמעליו. כמעט אפשר לשמוע את הבניינים נאנחים ואת הדרכים גונחות ממשא היום הכבד. בהביטי דרך החוטים השחורים כנגד השמים הכהים המוארים חלקית, התרסתי ושאלתי אם באמת קיימת הארה, אותה אלטרנטיבה קיומית להמוני מומבאי שישובו ויגדשו את הרחובות עם שחר. האומנם ישנה דרך להשתחרר מהקיום הארצי, שדמה בעיניי לבוץ טובעני שאי אפשר כלל להיחלץ ממנו? ואם כן – מהי אותה הארה?
יצורי הלילה חופשיים עתה, גם זו אלטרנטיבה קיומית, הם חיים בחושך ולא באור, חייכתי לעצמי. עכברים וחולדות הגיחו מחוריהם והתרוצצו עתה בחופשיות לאורך הסמטה ולרוחבה. הכלבים המובסים תמיד התקבצו עתה יש מאין ללהקות מלאות ביטחון. הם הרשו לעצמם להשתובב בלי לחשוש שיידו בהם אבן. פה ושם, תחת חלון מואר בודד שהטיל אלומת אור דלה, נראו טורים של תיקנים מתרוצצים. בחושך הם ניכרו רק בברק של כיסוי כנפיהם. דממה הייתה מסביב. כל צעד נשמע היטב, כמו הד חלול. עפר וטינופת נרמסו יחדיו. כמה מוזר היה ללכת כך לבד, ברחוב שבו גם בלילה, מעצם היעדרה, עוד מהדהדת המולת היום. בשולי הרחוב ניצבו כצלליות מתכתיות ריקשות דוממות ובהן צרורות עטופים – נהגיהן הישנים. מי מהם מכורבל ומי מהם בפישוט איברים מתמיה. אילולא היה מי מהצרורות מתהפך מדי פעם בפעם על משכבו או נאנח, אפשר היה לחשוב שמדובר בשקי תפוחי אדמה. פתאום, מתוך החושך ואליו – מבט. זוג אישונים נוצצים וכהים מוקפים לובן מביט בי. לצדו, לעתים, גם הבהוב של סיגריה אחוזה ביד נעלמה. עוד מישהו ער. מבט נתקל במבט. בוהה, נוקב, חודר. מפתיע ומטריד בהימצאו. שתיקה. הפרה בוטה של פרטיות מדומה.
פרק 3: לוטוס
"מה שלומך, נבו?" שאל, "אתה אוהב את פושקר?"
"אוהב מאוד" עניתי, "ומאושר להיות פה". הצבעתי על הקרקע, ואקאש ידע שהתכוונתי לגסט האוס. הוא חייך עוד אחד מחיוכיו שובי הלב, הפעם כשפניו אליי. הוא כנראה יצא מהמקלחת אך דקות ספורות לפני כן, ובטהרתו הגופנית ניגש לרחוץ את צלם האל.
"אתה תמיד מוזמן!" החווה בידו וסימן לי להמתין עד שיסיים את חובתו לאלוהיו. מזמור חרישי קדום עלה מיד מפיו בליווי צלצול של פעמון קטן שהחזיק בידו. כשסיים לסוך את הצלם הצית לפניו קטורת, וריחה התפזר בחלל. הוא סידר פרחים למרגלותיו וניגש לשולי החצר, התיישב בחוסר מעש על אחד הכיסאות והציע לי להצטרף אליו.
"אני מאוד אוהב את פושקר, אבל יש הרבה דברים שאינני מבין" החלטתי להעלות לפניו את תהיותיי. חשתי כיצד בדידותי במסע מעיקה עליי. חסרה לי שיחה טובה עם מישהו. לא שיחה סתמית ומאולצת, אלא שיחה שבה אוכל לשתף את בן שיחי בחוויות אישיות, או לפחות שיחה מעוררת ומחכימה. כזו ביקשתי ליצור כעת.
"מה למשל?" הופתע אקאש מהווידוי.
"את הניגודים כאן" השבתי. "אני לא מצליח להבין כיצד חברה כל כך שמרנית, שמקפידה שבניה – ובעיקר בנותיה – יהיו תמיד מכוסים, תמיד מהוגנים למראה וחסרים כל ביטוי של מיניות, מאפשרת לנזיר ערום להופיע בפומבי – ועוד חולקת לו כבוד!"
אקאש הביט בי בחוסר הבנה מוחלט.
"בכניסה למקדש ברהמה, חמש מאות מטרים מכאן, יושבים כמה סאדהו ערומים" הרחבתי, בחושבי שאולי כלל לא הבין למה אני מתכוון, ותיארתי את הסאדהו שהשחיל את הקלשון בשק אשכיו, ועל הקהל שהביט בו בחרדת קודש. אני שואל איך דבר כזה מתאפשר, כלומר מדוע אנשים טורחים להתעכב ולהביט בו, ומדוע הם חולקים לו כבוד? הם לא חוששים שמראה כזה ישפיע עליהם ועל ילדיהם לרעה? ומדוע נזיר מתנהג כך מלכתחילה?" המצוקה שהתבטאה בקולי הפתיעה אותי.
"יש כל מיני צורות חיים" השיב אקאש בהתנצלות מסוימת. חששתי ששאלתי הביכה אותו. "האם ההתנהגות של הנזיר הייתה מינית?" שאל, ואני הבנתי שלמרות הכול הוא אינו נבוך.
"לא, היא לא הייתה מינית בעיניי, ובכל זאת, הרי אשתך לא תסכים שתעמוד בכיכר המרכזית במערומיך, כשלראשך שֵער פרוע המצמח פרא, נכון? מה שמותר לנזיר לך אסור" הקשיתי וביקשתי שיסביר.
"אני לא נשוי עדיין" אמר אקאש בביישנות, "אבל, נכון, גם אינני נזיר. החיים של הנזירים כל כך שונים מחיי יתר הקהילה, שהם לא מאיימים על הסדר החברתי. להפך, אלו חיי החברה שמאיימים על הנזיר" הסביר לאחר מחשבה.
"איך מאיימים? למה?" ביקשתי לדעת, מנסה לרדת לעומק תשובתו.
"פשוט מאוד, החיים שלנו קלים הרבה יותר מחיי הנזיר. מאוד מפתה לחיות אותם, לשכוח את המטרה הסופית הרחוקה וליהנות ממה שלחיים הללו יש להציע כאן ועכשיו" הסביר.
"מי שבוחר להיות נזיר משקיף אל אופק רחוק יותר מהחיים הללו ומוותר על הפיתויים של כאן ועכשיו, לא?" שאלתי.
"האם כל החלטה שאנחנו מקבלים היא גורפת ועקבית?" השיב אקאש בשאלה פשוטה.
פרק 4: גבולות
בהדרגה נותרו הכפרים מאחור, גם סבך השיטים הלך ונעשה דליל יותר עד שנעלם כליל. עתה צלח הרכב ערבה פתוחה ויבשה לחלוטין. מישור אין-סופי, ללא שום פרט נוף בולט המאפשר התמצאות. הראן הגדול של קאץ', מלמלתי לעצמי.
"ואתה חושב שעכשיו חם?" צחק יוגשוואר, "אתה צריך לבוא לכאן בעונה שלפני המונסון כדי להבין מהו חום".
בנקודות מסוימות התנקזה הקרקע לשקעים עגולים מתונים, שחומר גבישי לבן כיסה אותן. מלח. השקעים העגולים פערו פיהוקים בוהקים כנגד השמש הלבנה שיקדה ממעל. חשתי כאילו ניתכת עליי אש מלמעלה, מתפתלת על גגו של הרכב וזולגת, מותכת, במורד דופנותיו, לוחכת את שולי המושב ואת רגליי.
"אצלנו בתרבות יש לאש מקום חשוב ביותר" הדגיש יוגשוואר, כאילו קרא את תחושותיי. "זה כך מאז התקופה הוודית, כשהאש זכתה למעמד של אל שנקרא אַגְנִי, וכך זה גם כיום" הזכיר יוגשוואר את התקופה הקדומה הזו בפעם השנייה מאז שנפגשו. עד כמה הוא חי את הימים ההם? תהיתי כשגלגלי הרכב גמאו פיסת מלֵחה נוספת בדרך אל האתר הארכאולוגי הקדום שהוא חוקר. התקופה הוודית. איזה הוד קדום דבק במינוח הזה, שעליו לא ידעתי כמעט דבר. 'מאז התקופה הוודית' נשמע לי כמו 'טרם בריאת העולם', 'טרם היות המַנְטְרוֹת', שמהן, כך לפי חלק מהמסורות שהכרתי, נברא העולם עצמו. הִמהום שהיה לחומר, וחומר שהפיק הִמהום. הרכב השמיע חריקה מוזרה שגרמה ליוגשוואר להזדקף במושבו ולהידרך, אך מיד חזרה הנינוחות לשרות עליו והוא המשיך לדבר.
"חשיבותה הגדולה של האש שוכנת בכפיפה אחת גם עם דבר אחר, שמקורו, כמותה, בחומר, אך הוא אינו כזה. אתה מנחש מה זה?" הפנה את ראשו לעברי בחיוך רחב.
"מקורו בחומר והוא אינו חומר?" הרהרתי בקול. "אוויר?" הצעתי.
"אוויר זה חומר!" נעניתי בתשובה נחרצת.
פרק 5: חצאים
"איפה התינוק?" שאלה סַנְגֵ'יי, מנהיגת החבורה, מיד בהגיען לחצר.
"התינוק כאן, גברתי, ממש כאן" נחפזה אחת הנשים לומר, קמה על רגליה ומיהרה הביתה פנימה.
היא קראה ליולדת, שקמה כנראה ממיטתה ועתה ניצבה מתנודדת על המפתן, נושאת את פרי בטנה בזרועותיה. "זה ילד ראשון לך" פנתה אליה סַנְגֵ'יי בקול מאונפף ובניענועי ראש קלים, כשחברותיה החלו לתופף, "ילד ראשון… ויהיו לך עוד, אם ירצו האלים. בריאים יהיו כולם, אם תעשו הטוב בעיני האלה" אנפפה ההיג'רה.
"קראי לבעלך לכאן!" פקדה לפתע בקול סמכותי, שלא תאם כלל את טון דיבורה הקודם. התופים והמצלתיים חדלו. עתה ניצבה ההיג'רה מול האם הטרייה בעמידה קפואה ומתריסה, נעצה בה עיניים מצומצמות, פלשה במבט חודרני אל עומק מדורי פחדיה והפכה בהם כבשלה. נער מבועת מיהר אל ירכתי החצר ושב כשאחריו נחפז האב. גבר משופם, צעיר ביותר למראה ומבויש עד אימה, נדחק בזהירות בין היושבים וניגש לעבר סנג'יי. היא שלחה ידה למפשעתו וחפנה את אשכיו. כשהיא אוחזת באיברו כמי שאומדת משקל, נעצה מבטה בעיניו והכריזה בפני כל באי המקום שיש לו, לאב, כוח גברא טוב.
"הרבה בנים בריאים אתה יכול להוציא מזה" הודיעה לאיש, שנראה כאילו בזה הרגע בלע מוט ברזל מלובן. היא שמטה את אחיזתה ממנו, הנהנה וטפחה על שכמו ופנתה אל אשתו, שהביטה במתרחש בהבעת פנים קפואה.
"בתי, נצלי את מה שיש לו לתת לך, את בת מזל לזכות בכוח פוריות כזה. הוא בטח גם מהנה אותך מאוד" קבעה סנג'יי בלי לבקש אישור לדבריה. שאר ההיג'רות צחקו ברמה וחזרו לתופף ולשיר.
פרק 6: מלכות
בשעת צהריים מאוחרת עבר לפתע רחש באוטובוס ומיד נרכנו ראשי כולם לפנים, מיטיבים מבטם מבעד לחלונות הקדמיים. נדרכתי גם אני. דרך חזית האוטובוס הבחנתי בנקודת יישוב קטנה, ובשוליה התגודדות גדולה. האוטובוס עצר וכל נוסעיו מיהרו לרדת ממנו. ההתגודדות הקיפה מוקד שרֵפה גדול, שעליו בער גוש גדול ומפויח.
"מה זה?" שאלתי את פרטאפ, שעמד לצדי שלוב זרועות.
"סָתִי" ענה פרטאפ, "אלמנתו של הנפטר עלתה על המוקד ושרפה את עצמה עם גופתו". נותרתי המום. קראתי על סָתִי לא מעט, בחנתי בקפידה את מצבות הסָתִי הקדומות שהונחו בשולי מקדש מאתאג'י באוסיאן, אך לא חשבתי שהנוהג עודו מתקיים. וּודאי שלא העליתי בדעתי שאזכה לחזות בו. הרי הנוהג הוצא מחוץ לחוק עוד בימי הראג' הבריטי, בשנת 1858!
גברים, נשים וילדים עמדו וצפו בלהבות המכלות את המוקד, חלקם נשאו דברי תפילה בקול או הניעו את שפתותיהם בלחש, ובכפות ידיהם יצרו את ניצן האַנְגָ'לִי המוכר. ארשת הפנים של הצופים במוקד הבוער לא השתנתה. לא היו כל דיבורים בגנות המעשה, לא הבעות זעזוע וגם לא שאט נפש. התרגשות כללית ניכרה באוויר, והיא עברה כמו תדר כמוס, גם אם לא נישאו דברי הלל ושבח. נראה שלצופים הייתה במעמד משום התעלות – דוגמה ראויה לחיקוי של דבקותה העילאית של אישה בבעלה, בהתגברה על הכאב הפיזי העז הכרוך בכך. זו הייתה דוגמה להיעדר מוחלט של היקשרות אדם לגופו ולעולם החומר. האישה שעלתה על המוקד הייתה לגוש שחור מפוחם, אפוף להבות, שבלט מעל גזעי העצים. הוא אוכּל לאט בלשונות האש בהשמיעו פצפוצים מחרידים, בעוד כפות רגליו של הבעל המת בצבצו בשלמותן מבין הלהבות תחתיו. ככל הנראה הגיע האוטובוס למקום דקות ספורות לאחר שעלתה האישה על המוקד, מה שהיה, מן הסתם, שיאה של ההתרחשות.
פרק 7: פרות
הוא היה ילד רחוב שהתרוצץ יחף בין הבליינים, לבוש בבגדים מטולאים שהיו גדולים ממידותיו, ותבע בעיקשות ובחוצפה כלשהי את נדבתם. גם עליי הוא לא פסח. נעצתי בו מבט משתהה, והוא מיהר להשפיל מבט במבוכה. לפתע ניכר בו שהוא ילד. ילד חסר ביטחון שעובד למחייתו, בעיקשות, בחוסר בררה. הוא שבה את לבי.
"נמסטה. אני נבו. ואתה?" שאלתי.
"שמי סַנְדִיפּ, אדוני" ענה.
"נעים מאוד, סַנְדִיפּ. אל תקרא לי 'אדוני', אתה כבר יודע את שמי, נכון?"
"כן, אדוני" ענה מיד. חייכתי.
"בוא, סַנְדִיפּ, נלך לאכול משהו!"
סנדיפ נענה בשמחה להצעה. התיישבנו זה מול זה בדהאבה קטנה. קערות אורז, דאל וסַבְּגִ'י הונחו בינינו, ולצדן כמה צ'פאטי טריים. ריח עז של כוסברה עמד באוויר.
"בן כמה, אתה, סנדיפ, ארבע-עשרה?" שאלתי.
"כן, אדוני, אה, סליחה, אדוני. איך אתה יודע?" שאל בהפתעה ואני חייכתי במסתוריות. גם סנדיפ חייך.
"סנדיפ, איפה אתה גר?" בצעתי מהלחם הטרי שהוגש לנו, וסימנתי לו שיעשה כמוני, בלי להתבייש.
"סוּגָ'אטָה" ענה והצביע מזרחה, תוחב לפיו ירקות מבושלים מגולגלים בצ'פאטי.
"היכן אתה לומד?" שאלתי.
"בכפר, יש שם בית ספר" ענה בין לעיסה ללעיסה. אהבתי את הפשטות שבה התנהג וענה. ללא גינונים מיותרים. חתול רחוב מחוספס, חשבתי, ואמדתי את הזיק הפיקח שבעיניו.
"ואיך זה שאתה לא לומד היום?"
"היום אין בית ספר. יש חופשה" השפיל שוב את מבטו.
"גם אתמול הייתה חופשה? כי ראיתי אותך מסתובב כאן" גיליתי. סנדיפ כבש פניו בקרקע וידו השתהתה על הצ'פאטי במקום לבצוע אותו.
"זה בסדר" אמרתי באי נוחות, "אני מבין שאתה עוזר למשפחה, נכון?" הוא הנהן.
"לעזור למשפחה זה טוב, אבל חובה גם שתלמד. אם תלמד ותהיה תלמיד טוב תוכל למצוא הרבה עבודות טובות ותוכלן לעזור למשפחה שלך הרבה יותר" הבטחתי.
"אתה תעזור לי?" שאל מעל צלחתו במבט כלה.
הבנתי שלא אוכל לסרב. לתת לו כסף סתם כך לא רציתי. חשבתי והפכתי בדבר בראשי, כיצד אוכל למצוא דבר מה שהוא יוכל לעשות למעני ושתמורתו אוכל לשלם לו?
"סנדיפ, אתה נולדת כאן?" שאלתי.
"כן" ענה.
"אתה מכיר טוב את סיפור חייו של בודהא ואת המקומות הקדושים לו?"
"כן, אדוני, ברור, זה הבית שלי" השיב.
"מה דעתך להדריך אותי בבּוֹדְהגָיָה ולספר לי את סיפורו של בודהא?" שאלתי. עיניו של סנדיפ נצצו.
"טוב, אדוני".
"אבל, יש לי תנאי, תפסיק לקרוא לי 'אדוני'. בסדר?"
סנדיפ הנהן.
פרק 8: טהרה
סוגיית ההתייחסות אל קיבוץ הנדבות הייתה סבוכה בעיניי. אמנם בחרתי לנקוט בדרך מאוד ברורה, הימנעות מנטילת חלק, אבל בכל פעם מחדש חשתי שאיני שלם עם מעשיי. שאלות רבות שבו והטרידו אותי. למי מבין הקבצנים עליי לתת נדבה? – הרי לא אוכל לתת לכולם. כמה עליי לתת? האם במתן נדבה פעוטה לקבצנים רבים ככל היותר יצאתי ידי חובתי? תמיד התבוננתי בלגלוג כלשהו על מנהגם של עולי רגל הינדים, בהגיעם למקומות קדושים, למהר ולגשת אל חלפן כספים, לפרוט מטבע בן רופיה למאה פַּיְיסוֹת, ולחלקן – פַּיְיסָה בודדת לכל אחד ממקבצי הנדבות שישבו בשורות ארוכות, הושיטו קערה או פשטו כף יד קעורה לעבר החולפים לפניהם. האם עליי לתת כסף או מזון? זו הייתה שאלה נוספת שעלתה תדיר. לא אחת כשהבטתי לאחור ראיתי את מקבצי הנדבות שקניתי להם מזון משליכים אותו בחוסר עניין על רצפת הרחוב. קודם לכן נטפלו אליי ובארשת מיוסרת הצביעו על בטנם הריקה ועל פיהם הפעור, כדי לא להותיר שום מקום לספק באשר למצוקתם. האומנם היו רעבים? כיצד אני יכול לפסוק מי נזקק יותר? מי באמת רעב ומי מעמיד פנים? עלו גם שאלות שהתשובות עליהן קשות עוד יותר – האם בעצם מתן הנדבה אני מיטיב או מזיק למקבץ הנדבות, ולחברה בכללותה? האם אין בעצם מתן הנדבה משום עידוד המנהג והפיכתו לתחלואה חברתית הודית, שכבר היום רווחת מאוד? עלתה בי התהייה מאיזה טעם אני עצמי נותן נדבה או תרומה – האם כדי לנקות את מצפוני? האם כדי לצאת ידי חובתי? להיות מסוגל לומר שעשיתי דבר מה למען אומללי הודו? או שמא באמת אני פותח את סגור לבי ואת ארנקי מתוך התכוונות פנימית כנה לעשות דבר מה למען הזולת? ואם כן, האומנם זו הדרך? כיצד אני יכול להרשות לעצמי לטייל וללמוד בזמן שסביבי מתקיים סבל כה רב? שבתי ודחקתי את השאלות בכוח לקרן הזווית של מחשבותיי.
אפשר להעניק, כך למדתי, באופנים שונים וממניעים מגוונים. לא כל מניע כשר. לעזור, כלומר לחדור ולהתערב במרקם אנושי זר, סבוך ומורכב – אין זו משימה קלה. עצם מתן העזרה עלול להשחית ולגרום הרס רב במובנים אחרים, שכלל לא נלקחו בחשבון בהתחלה. עוד חשבתי – האין אדם מערבי הנותן נדבה מנציח במעשיו את התפיסה ההודית הנפוצה שכל מערבי המשוטט בהודו הוא שק דולרים מהלך, שכל שצריך הוא לפרום אותו ולתת לכסף לזלוג דרכו החוצה?
פרק 9: זנבות
מיד לאחר שהותרו המטופלים מכבליהם הם קרסו במקומם. חלקם התיישבו באטיות על הקרקע, אחדים איבדו את הכרתם. מלוא קומתם הם צנחו על הרחבה, ושבו להכרתם רק כעבור דקות ארוכות ומאיימות. בנפלם לעתים נחבטו בקיר או ברצפה, ולעתים נתמכו בעוד מועד בידי המלווים שניצבו בסמוך אליהם. כשניעורו, נראה שהם שרויים במצב תודעתי שונה לחלוטין מזה ששרו בו קודם לפולחן. המטופלים שעברו את הטקס הוזזו מעט הצִדה, כדי לאפשר למטופלים נוספים להתייצב לפני האל, בסמוך לכוהן. אלו שסרו הצִדה נותרו לשבת במעגל צפוף שמרכזו היה הכוך האפל שבו שכן סמשאן בהרו. בהדרגה התגבר בגופם רעד. כאילו שלט כוח חיצוני בגופם, התחזקו הרעדים יותר ויותר, עד כדי אבדן שליטה מוחלט.
לפי כלל לא כתוב, החלו ידיהם של המטופלים לנוע באופן בלתי נשלט. לחלקם התקשו כפות הידיים והאצבעות כמו קפאו, בתנוחה כלשהי שהזכירה גזע עץ מסועף. גם במהלך הרעידות העזות נשמרה הנוקשות, כאילו שרירים אחדים פסקו לפעול, ואילו אחרים התכווצו. הידיים נראו כנעות על ציר אחד בלבד. הרעד התפשט בהדרגה במעלה הזרועות והתחזק יותר ויותר. הכתפיים נעו בעוצמה, חבטו לשווא באוויר, מנסות להמריא, כאילו הן מחוברות לכנפיים דמיוניות כבדות שבכוחן לשאת את הגוף מעלה. אך בעוד הכתפיים, כגדמי כנפיו התלושות של פרפר, ביקשו מעלה, היו כוחות שמשכו את הגוף, שהפך כבד כמו גוש מתכת דחוס, מטה. הרעד המתעצם גלש במורד הגוף והשתלט על הרגליים המשוכלות, שחבטו בקרקע בחוסר אונים, כחבוט עגל עקוד על המזבח. נדמה שהרעד הופך לישות בפני עצמה, ישות ששולטת בגוף. כריבון הוא שב וטיפס במעלה עמוד השדרה אל הראש, והראש החל אף הוא להיטלטל. תחילה נע הראש מצד לצד בתנועות קלות. במהרה החל לנוע במעגלים מתרחבים ובעוצמה הולכת וגדלה. שערן הארוך של הנשים נפרע וסרטט חישוקים גדולים ושחורים של כאב בחלל האולם. פתיתים כהים של יגון, שצבעו זפת, ניתזו אל מחוץ למקדש. חלק מהמטופלים טילטלו את ראשיהם בצורה כה עזה עד שנראה היה כאילו ראשיהם עומדים להתנתק מגופם בכל רגע, לעוף ככדור משחק ולהתנפץ על אחד הקירות, או להתגלגל מטה במורד הגבעה
פרק 10: אחדות
קירותיהן של המערות, השרויים באפלולית תמידית, עוטרו בתבליטי אבן מורכבים, עזי תנועה ומעוררי רושם, של אלים ושל שאר בני העולמות הגבוהים. צעדתי כמכושף לאורך הקירות. מהו סוד קסמו של הפיסול כאן? תהיתי. הרי לא מדובר אפילו בדמויות מפוסלות שניצבו עצמאית. הדמויות כולן מחוברות בחלקן האחורי אל סלע האם וממוסגרות בדופנות הגומחות, שכמו לוכדות אותן מכל עבר. ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, הן כמו מסתערות אל מחוץ לה. מתריסות כנגד קיפאונן ומנציחות בקפיאה רגעי שיא בחייהן. למתבונן המאמין, הסיפור, כמו סופו, מוכר וידוע מראש. אך בפיסול תמיד הוצגו האירועים בשיא המתח שלהם; אותו הרגע שבו כל האפשרויות עודן פתוחות, כשהכף יכולה להכריע לכאן ולכאן. האם ינצחו השדים, או שמא שינוס המותניים האדיר של האלים יביא לניצחונם? המעמד הזה, על כל המתח הגלום בו, שוחזר פעם אחר פעם לנגד עיניו של הצופה, בעוד הוא עצמו ספק נוכח ספק נפקד, שיכול, אולי, לסייע בהכרעה.
פרק 11: נצחון
"המוסלמים" קראו הקולות ושלחו אצבע גרומה, מחודדת ציפורן, בהאשמה: "המוסלמים שמנסים ליטול את הינדוסטאן מאתנו! המוסלמים שיוצאים בכל דרך נגד אמונתנו ומנסים להרוס את מקדשנו – הם שטבחו באנשינו, במאמינים התמימים, שכל בקשתם הייתה להגיע לאיודהיה ולחלוק כבוד לראמה הפגוע. את המוסלמים צריך להגלות או להרוג!" קראו המתלהמים.
"הינדוסטאן היא להינדים!" שאגו הפורעים ברחובות הערים. אלות, מעדרים וסכינים נשלפו יש מאין, והמון נסער יצא אל הרחובות, לטבוח במוסלמים. תחילה נמלטו המוסלמים אל בתיהם, הגיפו מאחוריהם דלתות ובריחים והדפו בחיפזון רהיטים כבדים לעבר חלונות ושערים. אך, באין מושיע, לא הייתה להם בררה אלא ליטול בידיהם כלי נשק להגנתם העצמית. תושביהן של ערים רבות מספור יצאו אלו מול אלו, חמושים באמונות מנוגדות, בשנאה יוקדת וברצון להשחית ולכלות. על רצון זה נוסף גם רצון אחר, שנעשה לפתע נגיש ואפשרי, כמעט מתבקש: לבזוז. דלתותיהם של בתי עסק ושל חנויות, כמו גם של בתים פרטיים, נופצו, לא רק כדי לפרוע במסתתרים מאחוריהן, אלא גם כשלא היה שם איש. תכולתם של אלפי חנויות ובתים נלקחה בידי החומסים, ששבו לבתיהם בידיים מגואלות בדם ועמוסות לעייפה. במהרה שבו אותן ידיים, מובלות בידי בעליהן, אל הרחובות, לסבב נוסף של הרג וביזה. הנתונים הרשמיים על הנפגעים שהוצגו לממשלת הודו בשוך הקרבות, דיברו בעד עצמם: שבע מאות וחמישים מוסלמים הרוגים, מאתיים חמישים וארבעה הינדים הרוגים, מאתיים שלושים ושלושה נעדרים שדתם לא צוינה, ואלפיים חמש מאות ארבעים ושמונה פצועים. נראה כאילו איודהיה העיקשת שבה וניסתה להוכיח את משמעות שמה: 'הבלתי ניתנת לכיבוש'.
על מחוזות שלמים במדינת גוג'ראת הוטל עוצר יומי, למשך חודשים. אזורים אלו הוגדרו כשטחים סגורים, הנתונים לפיקוחו הקפדני של הצבא. שריוניות מאיימות וחיילים חמושים הוצבו בצמתים, וצלפים, שמוקמו בנקודות תצפית גבוהות, חלשו בקנים ובכוונות על הרחובות הריקים.
פרק 12: חיבוץ
בארץ שבה המגע אסור כמעט, ושבה כתף חשופה נחשבת סמל לפריצות מינית, כדי לטבול בנהר פשטו עולי הרגל את בגדיהם ללא עכבות. עירום התחכך בעירום, נשים בגברים, בליל של חזות וזרועות חשופים. גבות שחומים נחשפו ושבו ועטו מלבושים ססגוניים. עירום ללא שמץ של מיניות, לפחות לא כזו הנראית לעין. התופעה הזו, המנוגדת כל כך למקובל ברחובותיה של הודו, הפתיעה אותי תמיד, וכאן בלטה לאין שיעור יותר מכל מקום שראיתי קודם.
"בוא" נגע פוון קלות בזרועי, ההתרגשות ניכרת על פניו. הוא פנה לעולת רגל שלא הכיר וביקש ממנה לשמור על בגדינו. היא נענתה מיד, בענייניות וברצון, כאילו הדבר הטבעי ביותר הוא שתמתין לצד חפצינו עד שנסיים את הפולחן.
"תשאיר הכול אִתה, היא תשמור על הדברים". והמצלמה? חשבתי, אך התביישתי לשאול ולהיראות חשדן. הסרתי אותה מעליי והנחתי אותה למרגלות האישה. היה משהו מזכך במעמד כולו ולכן, אף שהחששות אכן התגנבו אל שולי נפשי, שבתי והרחקתי אותן ממני. במהרה ניצבתי בתחתוניי לצִדו של פוון וצעדתי לצִדו אל המים. קרקעית הנהר הייתה נעימה ורכה. שכחתי את שפך הביוב, הנמצא מרחק קצר במעלה הזרם, שעל פניו חלפתי כמה פעמים בימים האחרונים. שכחתי גם את כל הטינופת המושלכת לאורך נתיב הזרימה של הנהר בדלהי, באגרה ובעשרות מקומות אחרים. לכמה רגעים הייתי שם, נתון לחסדיו של פוון ולזרמיו של הנהר, חלק מחווייתו של עולה רגל המגיע לטבילה. בדיעבד, עצם יכולתי לחוות את החוויה כך הכה אותי בתדהמה.
עמדנו במים עד ברכינו. קווצות שֵער ומחרוזות פרחים חלפו על פני עור קרסולינו, זורמים הלאה. פנינו לעבר השמש שזרחה לא מזמן והצמדנו את כפות ידינו זו לזו. פעלתי כמעט מתוך אינסטינקט. פעמים כה רבות עקבתי אחר התנהלות הטקס לפרטיו, ועתה ביצעתי אותו ללא כל צורך לחשוב על שלביו השונים. המים נאספו בכפות ידיי הקעורות, הורמו אל על וזלגו מהן, המוטות קלות לפנים, בחזרה אל הנהר, ניגרים מול השמש ועם קרניה. פוון המהם את הגַנְגָה אַרְטִי, התפילה המיוחדת, ואני אחריו. "אוֹם גֵ'יי גַנְגָה מָאתָה" הסתננו מפי מילות ההלל בלחש. לאחר מכן צעדתי כמה צעדים לפנים וטבלתי את מלוא גופי, עד מעל לראשי, במים. צינתם עוררה אותי והפיחה בי חיות אחרת. לרגע הייתי אני לבדי בנהר. ידעתי שפוון טובל לצדי. שמעתי את צליל המים המותזים כשצלל בהם. יכולתי לחוש גם את כל יתר ההמונים, ובכל זאת – כשצללתי אל מתחת למים נדמו כל הקולות, וכשעליתי מהמים, שקט גדול מילא אותי. שלוש פעמים צללתי כך, מכסה את קדקודי במים. בזאת תמה הטבילה. כשסבתי על עקביי עמדתי מול הגדה השוקקת אדם. נשים רבות רכנו לכבס במים את הסארי הרטוב שכרגע פשטו מעליהן. איך הן מכבסות במים המלוכלכים הללו? תהיתי בלבי, ולפתע קלטתי שבמים המלוכלכים הללו טבלתי כרגע, ושאני עדיין ניצב בתוכם. ההבנה הזו לא שינתה את תחושת הזיכוך כהוא זה.
"המים מלוכלכים. איך נהר כל כך מלוכלך יכול להיות כל כך קדוש?" פלטתי למרות תחושת ההתעלות.
"אמא גנגה גדולה מספיק בשביל לספוג הכול" השיב פוון, שם קץ לפליאתי.
פרק 13: רעש
למראה הידיים החופרות ללא לאות נזכרתי בכפות הידיים הרבות שבחנתי שוב ושוב בפסטיבל הקומבה מלה. ידיים גרומות, רזות וכהות, רבות קמטים, דקות ציפורניים. ידיים שדיברו בשם בעליהן ללא מילים. איש איש וידיו שלו. עולי הרגל הכפריים על מיטלטליהם אחזו חזק זה בידו של זה, או בכנף בגדו, כדי לא להתנתק מהחבורה שאתה באו, ולא ללכת, חלילה, לאיבוד. כך נוצרו שרוכים של אנשים שנעו בתוך נהר אנושי, מחוברים בידיהם כמו במיתר. זכרתי עד כמה הופתעתי לראות גברים ונשים מחזיקים ידיים. היה זה המקום היחיד, למעט הערים הגדולות המודרניות, שבו זכיתי לחזות בכך. אותן כפות ידיים הוצמדו זו לזו בתפילה חרישית לפני הטבילה בנהר, ומיהרו לנגב את הגוף אחריה. פעם נוספת הוצמדו הידיים זו לזו, או שהונפו לאות כבוד כשבעליהן צפו בתהלוכת אנשי הדת, ונמתחו, לפעמים אף נאבקו, כדי לאחוז ברסיסים מהקדושה – פרח או אורז שהושלכו לעברם מידי גורו כזה או אחר. לדידי היו אלו אותן כפות ידיים שעתה הציצו, לעתים קפואות ומכחילות, מבין ההריסות, מעוותות בניסיון שווא, אחרון, לאחוז בדבר מה יציב שלא נמצא. ידיים דוממות, שבורות אצבעות, לופתות ריק שהתמלא עפר. ובין הידיים הקפואות נמצאו גם אלו החיות, שחפרו במרץ בין החורבות בניסיון נואש לחפש חיים ולהצילם. ידיים שלא ויתרו ולא שקטו בתורן אחר יקיריהן הקבורים בהריסות. ולצדן היו גם הידיים שחפרו בלא פחות להט בניסיון לגלות תכשיטים או כסף. רוב הזמן עקבתי אחר תנועותיהן של ידיי שלי. לצדי חפר ראג', רוצח לשעבר, שעתה ביקש, כמוני, להציל חיים. 'כל הידיים שייכות לבעליהן', חשבתי.
פרק 14: כנפיים
"אני מומבאי" לחשה לנו העיר הענקית את שמה בקול ספוג ערגה ופיתוי, כמי שפונה אל זרים שלא הכירוה. העיר ביקשה שניבלע גם אנחנו במעמקיה, בין אותם נהרות אדם, באחד מאותם בורות אפלים שכרתה לבאים בשעריה, בורות שכמו פיו הפעור של קרישנה, אינם יודעים שובעה. ברוב עורמה ניסתה העיר להסתיר את כוונותיה האמיתיות. היא עטתה על עצמה פנים מדושנות שהשקיפו עלינו מתוך שלטי חוצות ענקיים מוארים באור בהיר ורך. צפירות המכוניות חלפו דרך הפנים הצחורות, היחידות שתכשירי הבהרת העור השונים פעלו את פעולתם עליהן. לשלשת היונים לא דבקה בן ודבר לא עמעם את לובן שיניהן או את בוהק שערן. בעיניים נוצצות, שלא דמעו מהפיח, הזמינו את המוני הבאים בשערי הכרך, ועתה גם אותנו, להצטרף ולרכוש את תשמישי הקדושה המקומיים, ולהצטרף לסגידה למשחת השיניים, לשמפו ולסכין הגילוח. הם הבטיחו לכול שבזכות המוצרים ששיווקו ייראו גם הם כמו שחקני הקולנוע, ישילו מעליהם את בלויי הסחבות, את מעטה הזיעה המפויחת. בהירי עור ועזי מבע יעלו גם הם מתוך ים הכסף המרשרש כחדשים, הבטיחה. העיר רוקחת מזימות הטרף רפרפה בלחיה הרכה על שפתינו, וחיככה, בהנאת מכשפות, את ידיה זו בזו, מאחורי שלטי החוצות.
"בואו אליי" הזמינה אותנו בלחישה לרדת מהריקשה וללכת לאיבוד בקרבה. למה היא צריכה גם אותנו כשהטרף כה רב? תהיתי. מטוס גדול שרק מעלינו בדרכו לנחיתה. גלגליו נדמו לטופרי ענק. הבחנתי שמבטו של ראג' השתנה. בדריכות שלא תאמה את עייפותו הוא בלש כל העת לצדדים. הוא ישב זקוף, על קצה המושב, נכון לקפוץ.
"לא חייבים לנסוע לעיר" אמרתי לו. "אפשר גם…"
"חייבים!" הוא קטע את דבריי. "אם רצה הגורל שנגיע לכאן, זה רק כדי שאראה לך את המקומות שעליהם סיפרתי לך כל כך הרבה". קולו העבה עטה נימה אפוקליפטית – ניגון שלא הכרתי בו. הוא נבע מגרונו, צמיג כמו זפת שחורה, שבעבעה במרי ממעמקי נפשו, מכבידה, מטביעה, משתקת. זפת שאי אפשר לנקותה עד תום, שתמיד יידבקו שייריה לדופנות הנפש ויותירו שם כתמים עכורים, כתמי עצבות וקלון. נתזי הזפת הצמיגה הזו זמזמו עתה סביבי כמו היתושות שלא הרפו. ככוהנותיה של העיר הגדולה הן ששו ושמחו על הדם הטרי שהגיע והתיישב על מזבח המושב. 'אם רצה הגורל'? הפכתי בדבריו. הרי אנחנו בחרנו לבוא לכאן.
הי יותם.
אנחנו לא מכירים,אך נידמה לי ,שבעקבות קריאת הספר"מסאלה" ,אותו קיבלתי באקראי(או שלא), הספקתי להכיר צדדים באישיותך.
סיימתי זה עתה לקרוא ותחושותי אמביוולנטיות. מחד, הכתיבה, התיאורים, הירידה לפרטים,התחושות העולות במהלך הקריאה,העושר התרבותי והמגוון האנושי, הרעש והשקט,הבנה עד כמה שניתן את הדתות, האינטגרציה…ועוד, השאירו עלי רושם עמוק, כאילו ביקרתי,נשמתי,חשתי את הודו בכל 5 חושי ואף יותר.
יחד עם זאת נדמה לי שהודו באמצעות הספר (ויצא לי לטייל בעולם),השאירה עלי חותם של "כאוס", "מסאלה", טירוף אנושי, שמחד מאוד מאתגר,ומאידך דוחה במידה זהה.
יש ולעיתים ,שחשתי גועל ודחייה,ובפעמים אחרות במהלך הקריאה אף סקרנות עצומה ורצון לצעוד בעקבות סיפוריך.
זו גדולתה של כתיבתך.
הספר ללא ספק השאיר בי חותם, על כך תודתי.
שא ברכה, הוכחת שאתה איש עם רגישות וסקרנות,אומץ ורצון לחוות ולספר.
על מדפי כבר מצפה ספרך הנוסף " חמצן דליל" .
שמחתי להכירך באמצעות כתיבתך העשירה והספר החשוב,האיכותי והמשפיע שכתבת.
עפר זעירא
יותם שלום
קראתי עכשיו את ספרך מסאלה ואני כולי נפעמת. אנחנו, בן זוגי ואני, נוסעים בסוף אוקטובר לגוג'ארט וחיפשתי ספר שיוכל לתת לי נופך נוסף לנסיעתנו (זו פעם חמישית באזורים שונים של הודו). לא תיארתי לי שאזכה לחוות חוויה כל כך עמוקה ומרגשת, עם תיאורים מדהימים של מפגשים עם אנשים מלווים בסיפורי המיתולוגיה ובמפגש עם התרבות ההודית על (חלק) מגווניה העמוקים ביותר. וגם להרבה מחשבות מי אנחנו ומה מקומנו בעולם הזה. הספר גרם לי לסערת רגשות כזו שקשה לי להמתין עד מועד הנסיעה. מה עוד שחלק גדול ממנו מתרחש בגוג'ארט. אגב, אנחנו מתכוונים להיפגש גם עם ההיג'רות (בקוטה).
ועל כך, תודה מקרב לב.
מעולם לא ביקרתי בהודו.
הספר מסאלה לקח אותי למסע מדהים, מרתק, סוער ומטלטל. מסע ברחבי הודו, בתרבותה, במיתולוגיה שלה, ברחובותיה, בעונייה ובעושרה. אך לא רק… הספר לקח אותי גם למסע אמיתי וחשוף בתוך תוכי, תהיות על משמעות החיים ועל המסאלה הפנימית שלי. כשסיימתי לקרוא, כמו בסיומו של מסע מוצלח, מצאתי את עצמי מבולבלת ומותשת, כמהה לעוד טעימה, עוד הרפתקה.הייתי רוצה להישאר בין דפי הספר לעד ואין לי ספק שאחזור לעיין בו במהלך חיי.
רוזי
23.9.2014
סיימתי זה עתה לקרא את כל 500 וקצת העמודים של מסאלה…אולי אני משוחדת כי אני חובבת הודו מושבעת אבל… יותם יעקבסון מצליח לצייר תמונה כל כך מורכבת, כל כך חיה, כל כך לא מוכרת של הודו שחווית הקריאה שלי היתה גם הופכת קרביים מחד וגם מחוייכת וקלילה מאידך. הודו גדולה, לא נגמרת… כך כותב גיבור הספר לאמו ואני כל כך מזדהה. כל מרגש לקרא כותב חדש ומרענן שלא נופל לשום קלישאה של ישראלים בהודו אלא פשוט מנגיש את תת היבשת להושיט את היד להטות את האוזן לטעום להריח לחשוב לחלום. נפלא ומומלץ.
נילי ספיבק
מעולה. סופסוף משהו נורמאלי על הודו בלי כל ההתייפיפויות הרגילות של ישראלים שמחפשים את עצמם בהודו. מסאלה פשוט מספר על הודו. נכון שהמספר ישראלי אבל הגיבורה האמיתית היא הודו. מומלץ בחום.
אבי דדיה
יותם יקר שלום רב,
אני חושבת שכתבתי לך כשהייתי די בתחילת הספר עד כמה אני נהנית ומחכה לשעות הערב המאוחרות כדי לצלול בסיפורים, במראות ובמחשבות שהבאת שם. ואכן, ההנאה והעניין נמשכו עד הסוף.
לקראת הסוף, לפני הפרק על הקומבלה-מלה, הרגשתי שאני קצת מתעייפת מסיפורי האלים. אך זו בטח בעיה פרטית שלי של מקום בראש לקלוט כל כך הרבה פרטים וסיפורי סיפורים.
הרגשתי כאילו אני מטיילת אתך במקומות שבהם היית, ראיתי את הצבעים, חשתי את החום, הקור, הצפיפות, הבדידות, הביחד, הגעגועים הביתה, ההתעלות הרוחנית, הגועל נפש וכל קשת הרגשות שמרגישים במסע ובמיוחד בהודו.
כל הזמן ליוותה אותי התחושה שאתה חושף בפני הקורא מחשבות ותחושות מאד מאד אישיות, שאתה פותח וסוגר. הבנתי שהתחלת את המסע בהודו לפני יותר מעשר שנים ואתה כותב אותו כשחלק מהתהיות שלך לגבי עצמך והזהות שלך כבר נפתרו.
בקריאה של הספר הבנתי עד כמה הודו, התרבות שלה וההודים והחיים בה הם ערבוב של קצוות וניגודים מכל הסוגים והמינים. הבנתי שמי שמטייל בה לעומק ומרשה לעצמו – יודע למצוא את הניגודים החיים
בכולנו, להגיד אותם בקול ולנסות לחיות אתם חיים טובים.
אני הייתי בהודו רק חודש, ואני חושבת שבחלקו הייתי קצת בהלם, ובחלק האחר הייתי בלאדאק שזה לא כל כך 'הודו'. אני מאמינה שאם אחזור אליה אחרי שקראתי בספרך אבין הרבה שלא הבנתי, אשים לב למה שלא שמתי לו מספיק תשומת לב.
בו בזמן שקראתי את 'מסאלה' בננו הצעיר טייל ועדיין מטייל במזרח. עכשיו הוא בהודו, חלק מהזמן עם החברה שלו, חלק מהזמן עם אנשים שהוא פגש בדרך, ועכשיו הוא לגמרי לבד במדינת סיקים. הוא מתחבר למקומיים שפוגש בדרך, משוחח אתם (יודעים שם אנגלית טוב, רובם), ישן בבתים שלהם, אוכל אתם את האוכל שלהם, שותק הרבה, חושב הרבה, וכשמתאפשר לו ויש אינטרנט הוא כותב לנו ומדבר אתנו. ואני כל הזמן חושבת עליך. איך לפני עידן האינטרנט היית שם, לא תמיד יודע היכן תישן בלילה, לפעמים עייף מאד, לפעמים בודד.
ואחרי שסיימתי את הספר אני יודעת שכל זה היה לך כדאי.אני ממליצה על הספר לכל מי שאני חושבת שפתוח לספר מהסוג הזה, וכל הזמן כותבת לבני, שכשיחזור הוא 'חייב' לקרוא בו.
ממש תודה שאפשרת לי לחוות אתך ולהבין משהו מהתרבות המופלאה הזאת
ומחכה מאד לספר הבא ולספרים אחריו.
שלך, אסנת
9.3.2013
הי יותם,
אני קוראת את הספר שכתבת על הודו, ומאד מאד ניהנת. אם בכתיבה עסקינן, הרי שאתה יכול לשמש כמופת ומודל לחיקוי. פשוט נפלא. שלא לדבר על החוויה המתחדשת מול קריאה על מקומות בהם טיילתי. תודה תודה, ובהצלחה רבה.
איריס2.1.2013
הי יותם,
בסוף אפריל ממש לפני שטסתי להודו, חברה יקרה לנתיבי ההודיים והיהודיים בנבכי האוניברסיטה, הביאה לי במתנה את הספר שלך. מסאלה.
הגעתי להודו וגמעתי אותו תוך שבועיים שלושה. מיקדת עבורי את הטיול שאני רוצה ומאחלת לעצמי-טיול של גילוי פנים הלב של הודו, בתקווה שאזכה לראות גם את השתקפות פנים הלב שלי. החלטתי על הטיול ברגע קשה בחיי- אמי האהובה גססה מסרטן בטיפול נמרץ. ואני ידעתי, כמו עם אבי שנפטר לפני עשור- הודו תעזור לי לאסוף את שברי הלב ולאחותם שוב יחד, בטלאים צבעוניים ולא תמיד הרמוניים. כך הוא ליבי.
שבוע אחרי שסיימתי את הספר נכנסתי לקורס ויפאסנה בדהממה שיקהארה בדרהמקוט. המורה שלי הייתה לא אחרת מאשר ד"ר שנטו פטל, מבהוג'. התרגשתי כ"כ מהמקרה, וסיפרתי לה על ספרך שבו היא מוזכרת. היא ביקשה את פרטיך ותרגום של הקטע שבו היא מופיעה, מתנצלת שוב ושוב על שזרקה אותך מבית החולים באותו יום. בשנה הבאה היא מגיעה לישראל להעביר קורס ויפסנה.
אשמח אם תרשה לי לתת לה את פרטיך ולתרגם לה קטע מהספר, בו היא מוזכרת. אני מתרגמת במקצועי, למרות שאיני עוסקת בספרות. מקווה ומייחלת לעשות צדק לכתוב.
ד"ש מהימצ'אל היפה,
מירי18.6.2013
תודה יותם,
הודו שלי, באיזו זכות השימוש במילה "שלי".
השפה העברית המופלאה שלך והכתיבה העדינה
מיד בתחילת הקריאה ועד…"אגדה אמיתית".
הודו ויותם שניים שהם אחד. אין צורך לפרק ולהרכיב
ולבנות, הכול מתאחד ומתמזג.
תמהיל רוחני וחומרי בתיאורים שכה ברור שהם אתה,
הספר הוא אתה.
הודו ויותם שתי אהבות, בהודו אלוהויות רבות ולי
אהבות רבות.
הלשון המדויקת ובחירת המילים בקפידה, משהו
שתמיד דבר אלי.
האם זו הודו? לטעמי, זהו יותם, חוויות החושים ודמיון
פורה, תיאורים בהם הגבולות מטשטשים.
לקחת אותי למסע מרתק, קשה ואיתו סיפוק.
מסע למחוזות ידועים לי פחות ולמחוזות ידועים יותר.
מסע שמשאיר משהו ומלווה את האדם הלאה בחייו.
בברכה לחיים טובים, מעין.3.4.2013
סיימתי כרגע לקרוא את הספר מסאלה, היה ממש מרתק. טיילתי בהודו בערך שנה וחצי מחיי והרבה דברים לא היו ברורים לי על התרבות והדת של הודו. לאחר קריאת הספר אני יכולה לומר שהספר מגיע לעומקים ומידע שלא מצאתי בשום מקום אחר… תודה לך יותם .
כנרת
22.3.2013
ערב טוב,
לפני כחודשיים, כשבני האמצעי יובל הודיע כי הוא נוסע להודו, נבהלתי והזדעזעתי. לא עזרו דברי והסברי, הוא החליט כי הוא רוצה לבזבז את הכסף שצבר אחרי שנת עבודה, ולעשות טיול שחרור כמקובל לבני גילו. באקראי שמעתי ראיון רדיופוני שלך ברשת ב', בו למדתי על ספר שכתבת ובו מעין יומן מסע וספור על תרבות הודו. קראתי עליך בגוגל ורכשתי את הספר. ראשית נתתי ליובל לקרוא, ואחרי שנסע בשעה טובה, התפניתי לקרוא בעצמי.
הספר מרתק, ומלא כרימון בהווי, תרבות, סיפורים, צבעים וטעמים. היו רגעים בהם דמיינתי לשמוע ולהריח את הקולות והריחות. יצא שסיימתי את הקריאה ביחד עם סיום הקומבה מלה הגדולה, כך שגם יכולתי לגלוש בגוגל, ולראות ממש תמונות והאירוע המונומנטאלי הזה.
אתה ודאי תוהה מה לקחתי לעצמי מהאפוס הזה שכתבת?
ובכן לקחתי דברים הרבה. אולם אולי הדבר החשוב ביותר שלקחתי, מצוי בספרך בעמוד 478. כאשר אתה משוחח עם ראג' ומסביר לו מדוע אתה רוצה לחזור ארצה. אתה כותב/ אומר בין היתר, ציטוט :
"אני רוצה ללמוד, אני רוצה ליצור, ואולי גם אצליח להעביר הלאה את החוויות שלי, ואהיה לאנשים גשר בין – תרבותי, כזה שיאפשר לאנשים להשקיף על עולמם מזווית קצת אחרת, להביא אותם למקום שממנו יוכלו להשקיף מנגד, למקום שממנו יוכלו לראות שלצד המרכז של הווייתם יש הרבה מרכזים אחרים, שונים משלהם, אך ממשיים וחשובים לזולתם".
כמה פשוט וכמה נכון. כמה חשוב דווקא היום כאשר מידיי יום אנו נתקלים במעשים נבזיים של הדרת נשים, אלימות כלפי מיעוטים, והנורא מכל גזענות!!!! אנחנו היהודים, שסבלנו 2000 שנה מגזענות, מוציאים מקרבינו את התופעה הנלוזה הזו.
אני רוצה להודות לך על החוויה, האינטלקטואלית והרגשית כאחת, שהענקת לי בעת שקראתי את ספרך. לו היה הדבר בידי, הייתי הופך אותו לספר חובה בקריאה בבתי הספר שלנו. אולי הילדים שלנו יגדלו לאווירה שוויונית, מכבדת, לומדת ורגישה, תכונות שמגלה נבו לאורך כל הסיפור אותו הוא מגיש לנו.
ולבסוף, קצת נרגעתי והחששות שלי לגבי בני המשוטט לו שם בתת היבשת. אני מקווה שיחזור עם מעט מההארה עליה אתה מספר וידביק גם אותי בחוויה. ממתין בקוצר רוח לספר הבא שלך. אתה חייב להמשיך ולכתוב.
שלך בתודה,
ד"ר גיורא וורבר
16.3.2013
סיימתי לקרוא את הספר לפני חמש דק' ולא יכולתי לחכות לבוקר לכתוב ולומר תודה.
בין נופים פיזיים לנופי תרבות והיסטוריה, בין הארצי והמחשבה הניתקת מחבלי היומיום הגשמי…
אני לא יודע אם זו ההיכרות עימך או אופן הכתיבה (אני מניח שהשילוב בין שניהם), מה שזה לא יהיה הצלחת לסחוף אותי למסע שמזמן לא היה לי כמוהו. בין רגעים שהבטן התכווצה בכאב לפסגות שבהן רציתי לצעוק מרוב אושר, בין חיוך וצחוק לבין דמעות שניקוו בזווית עיני.
העובדה שהספר מסתיים בפסוק תת תוום אסי (כך מסתיים מילון המושגים המסיים את החלק הכרוך) איננה מקרית בעיני.
עם הרבה אהבה וצפייה…
גיא בנד
2.1.2013
קיבלתי את הספר כמתנה מבתי שמכירה את התעניינותי בהודו. כבר בתחילת הקריאה הספר ריתק אותי כספר מתח (למרות שאינו כזה) הקריאה סוחפת אותך לתוכה. התיאורים מדויקים כסכין מנתחים ועושים חשק לחזור לשם. התיאורים אינם "מלוקקים" ומציגים את כל הבליל שהוא הודו. יישר כח יותם.
מיכאל בנדקובסקי
2.1.2013
שבת שלום יותם
זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך ואני רוצה להביע את התפעלותי ואת התרשמותי העמוקה ממנו. קודם כל מהעלילה מעוררת הקנאה (חבל שאני לא צעירה בכמה עשרות שנים), מהפגישה עם הדתות והאמונות שאתה משלב בצורה כה מושכת ובעיקר מפני שספרך נתן לי מענה לשאלות ומבוכות רבות שהתעוררו אצלי בטיולי בהודו. כל זה מתובל באגדות וסיפורי עם כאשר הכל מתערבב ויוצר עלילה מרתקת שאי אפשר להפסיק את קריאתה.
שם הספר מצביע על תערובת התבלינים המיוחדת למאכלים ההודיים והנותנת להם את ריחם וטעמם המיוחד. ואכן הספר הוא מסאלה אחת גדולה הוא מכיל תערובת של תרמילאות סקרנית המביאה את גיבור הספר למקומות זרים ומוזרים, של היכרות עם שלל טיפוסים מיוחדים במינם, של שפע ידע על התרבות, האמונות והדתות השונות ובעיקר נפרשת לפנינו הארץ המסתורית על סתירותיה ומנהגיה המעמידים בפנינו, אנשי המערב, סימן שאלה אחד גדול.
הספר כתוב בעברית מצוינת ומתובל בביטויים בשפות ההודיות (עם תרגום, כמובן). תענוג צרוף. ממליצה למהר לחנות הספרים הקרובה ולרכוש את הספר. אני בטוחה שגם אני עוד אחזור אליו כעבור זמן ומקווה (וגם ציפור קטנה לחשה לי) שספר נוסף בדרך.
מלוא ברכות להצלחה.
בינה דיבון
29.12.2012
לדתי הקטנה בת התשע סיפרה לי לפני כמה ימים כי היא הביאה לכיתה [ד'] את משל הלוטוס. "איזה משל"? שאלתי אותה בפליאה. "המשל, מהספר של יותם", היא מיהרה להשיב והוציאה מילקוטה ציור של פרח הלוטוס שציירה וכתבה מאחוריו: "אם לא ניקח ללב דברים אז החיים יהיו טובים, לבנים וצחים. כמו פרח הלוטוס שאפילו לא נוגע בכל הדברים שמסביבו, כך אנחנו בעולם צריכים להתייחס למה שרק טוב ולא לגעת בכל הדברים הרעים".
אני שומעת נרגשת את דבריה, פותחת שוב את הספר 'מסאלה' שמלווה אותי ירח שלם ומשמעותי ושם בעמוד 77 אומר הזקן החכם על גדת הנהר: "עלינו, בני האדם, להיות כמו פרח הלוטוס. הלוטוס צומח מתוך המים הבוציים מלאי הרקבובית, אך הוא עולה מעליהם בלי שיידבק בו רבב. אז הוא מצמיח תפרחת נפלאה, חפה מכל פגם וכתם. אתה מבין, בחור, כך גם עלינו להיות! עלינו להתעלות מעל כל הלכלוך הקיומי שבו אנו מתפלשים..".
"את מבינה, אמא, כל אחד צריך לדעת את משל הלוטוס", היא פוסקת ובעיניה השחורות אור. "את קוראת את הספר 'מסאלה'?" אני שואלת אותה בדריכות. "כן", היא משיבה. "יש שם המון משלים יפים וגיבור שנוסע אבל השפה קשה".
היא מעניקה לי את ציור הלוטוס במתנה. עוד רגע יקר מפז בחיים האלה.
תודה, יותם יקר. שאתה שותף לפז הזה.
צילה
25.12.2012
ליותם שלום,
רציתי לברך אותך על ספרך המרתק ״מסאלה״.
מסעך המופלא מעורר בי רצון עז לקחת תרמיל ולצאת בעקבות מסלולך, מסע אנושי רב חמלה ואהבת האדם.
נופיך הם נופים פנימיים, ליריים ומלאי תוגה.
אך יותר מכל אהבתי את הגיגך, את קול המחשבות והשאלות שבינך לבין עצמך, ואת האומץ לעמוד מולם.
תבורך.
תודה
טובה טורין
17.12.2012
ליותם שלום
לאחר שגמרנו (רותי ואני) לקרוא את ספרך "מסאלה", הרגשנו צורך לכתוב אליך כמה מילים.
היינו בהודו פעמיים, פעם במרכז הודו ופעם בצפונה (טיול ג'יפים), אני מכיר את המיתולוגיה ההודית, את ההינדואיזם ואת הבודהיזם (מקריאה רבה ולימוד, ודאי לא כמוך), ועם זאת, הספר גרם לנו התרגשות רבה, הצלחת, באמת, לעשות מסאלה מכל מה שמאפיין את הודו – דתות, אמונות, מנהגים, תיאורי נוף וטבע ונוף מיושב, ועל כל אלה – תיאורי נוף אנושי רחב ומדהים.
הרגשנו עצמנו מטיילים בהודו יחד אתך וחשים את התחושות, הריחות, הקרבה הנובעת מתוך האנשים המקיפים אותך וצוללים בדמיון בעקבות הסיפורים. אנחנו בדרכנו לטיול בדרום הודו בטיול ומודים לך מאוד, משום שנראה לנו כי הספר הוסיף לנו למפגש שלישי זה עם תת היבשת המיוחדת.
להזכירך, שנינו, רותי ואני, היינו בטיול לאוזבקיסטאן בהדרכתך.
ושוב תודה על שעות מהנות של קריאה
רותי ויגאל דרורי
15.12.2012
סגולתו של הספר מסאלה שניתן לקוראו בכל מיני אופנים. יש קריאת פשט ויש קריאת דרש, יש קריאת רז ויש קריאת סוד, יש קריאה דוהרת ויש קריאה מתבוננת ומתעכבת. בהיותו שכזה הספר הוא קונגלומראט של סוגות – יש בו מסיפורי המסע, מסיפורי המיתולוגיה, מסיפורי החכמה והמשל ופואטיקה מעודנת. לדידי, ספר מרתק זה יצר אצלי שני אופנים של קריאה: קריאה חוויתית שעוררה בי סקרנות לגבי ההביטוס התרבותי של תת היבשת ההודית כמו גם חשיבה רפלקסיווית על הטיול שעשיתי כמו רבים מאיתנו בשנות השמונים עם תרמיל ומעט רופיות בכיס. וגם קריאה שהדהדה אל הנפש שלי, אל הפראי והמתורבת, אל חלקים הישנים שבי והחלקים הערים שבי, אל קורבנות ואל יצירה – אל שאלת המשמעות וההבל בחיים – שאלה המנקרת בנו כשאנו כבר מודעים לארעיותנו בעולם הזה.
קריאה בספר 'מסאלה' לקחה אותי למסע אל מפת הנפש שלי. ודמותו של נבו הוא השתקפות של הרכיב הנפשי שבנו המבקש אותנו מעת לעת להתעורר למסע הזה שבו אנו עוברים טרנספורמציה ומתחולל בנו השינוי המיוחל. מסעות ה'סוליות' שאני ואת ואתה עשינו בגיל עשרים אלו לא אותם מסעות שאנו חווים בגיל הארבעים והחמישים – התבוננות בטבע החיצוני הוא למעשה התבוננות בטבע של היותנו. הדמויות שאותם פוגש נבו במסע שלו בתת היבשת הם דמויות של הארכיטיפים הטבועים בנו: הזקן, הכוהנת, הזונה, הילד, הדמות ההיברידית, המרפאה, מספר הסיפורים ועוד. בקריאה שכזאת דמותו של נבו היא דמות של מורה דרך – מורה המחולל מסע.
הספר 'מסאלה' של יותם יעקבסון הוא ספר מחולל מסע, מסע שהוא גיאוגראפי ומסע שהוא נפשי. חלקים בספר הפכו להיות משמעותיים מאוד עבורי וממשיכים להדהד. בדרכם, בדרכי.
סיפור אהבה עם הודו
נדמה שהספרים הרבים שנכתבו בעברית על הודו, מהווים תפאורה להתרחשות הישראלית המשועתקת אל תחומיה.
לא כזה הוא "מסאלה" / יותם יעקבסון
כשניגשתי לכתיבת "מסאלה", ביקשתי שהעיסוק בהודו יהיה העיקר. הודו היא מסאלה (תערובת תבלינים, בהינדי): ישות ענקית, פועמת וחיה. מתוך פניה הרבות עולה מדינה מורכבת, גועשת ותוססת, שלא ברור מה קושר את קצותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו. שמו של הספר תואם את הז'אנר הספרותי שלו: "מסאלה" של רומן, יומן מסע וספר עיון. ב־ 14 פרקים נפרסת מערכת יחסים מורכבת של משיכה ודחייה הנרקמת בין נבו, גיבור הספר, לבין הודו.
(אטמוספרה, ירחון התעופה של אל על, אפריל 2013)
חיים אחרים – גיליון מס‘ 196, ינואר 2013
מערכת יחסים ארוכת טווח ומורכבת של יותם יעקבסון (חוקר, טייל ומדריך טיולים) עם הודו הולידה ספר. כמו במציאות, גם בספר יחסו כלפי תת היבשת אמביוולנטי: יחס של אהבה ושנאה, של משיכה וסלידה, והתוצאה היא קפסולה תרבותית מרוכזת של הודו, על כל צדדיה: הטוב והרע, המרהיב והמזוויע.
כתבה שכתבתי על "מאחורי הקלעים" של הספר.
PDF הכתבה
"הארץ" ספרים – "מסאלה": אובדן הישראליות בטיול להודו
“מסאלה” הוא ספר מסע ישראלי אחר על הודו, חף מאוריינטליזם. הגיבור משמיע את קולם של ההודים, אפילו המודרים ביותר, אבל דווקא הסיפור שלו נעלם
כנרת רובינשטיין, 7.1.2013
חלל גדול נפער בין המקום שתופסת החוויה ההודית בתרבות הישראלית לבין הספרות העברית שנכתבה עליה. יצירות מעטות עסקו במסע להודו, והידועה שבהן היא “השיבה מהודו” מאת א”ב יהושע (הספריה החדשה, 1994). במוקד הרומן אהבה בלתי אפשרית בין רופא צעיר לאשה נשואה ומבוגרת. הודו משמשת ברומן תפאורה ואתר יצרי ואקזוטי המאפשר התאהבות מוזרה ובלתי תכליתית. גם במרכז הרומן של יונתן יבין “באבא ג’י” (עם עובד, 2004) הודו היא המקום האלטרנטיבי להיכרות בין נדב, צלם בן 28, לבין אביו, שמצטרף אליו לטיול בתת היבשת.
את החלל הזה מנסה למלא יותם יעקבסון בספרו “מסאלה”. יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו, מרצה על דתות, מורה דרך וטיילן. גם בטבורו של “מסאלה” יש סיפור אהבה; אלא שהנאהבים הם נבו, צעיר ישראלי, משוחרר מהצבא, והודו עצמה. בספר הזה, בניגוד לספרים האחרים, הודו היא גם מקום התרחשות וגם אחת הגיבורות הראשיות; הספר עוסק במערכת היחסים הנפתלת שנרקמת בין נבו לבין הודו וההודים שהוא פוגש במסעו – מקומיים שפתחו לו אשנב לאורח חייהם, שהוא במידה רבה היפוכו של אורח החיים המערבי.
אבל לא בהכרח. אחת התובנות המעניינות בספר נוגעת לתדמית הרוחנית של ההודים והיותם רחוקים לכאורה מתאוות בצע. נבו מתאר למשל את התנהגותה של חברתו ראמה, מדריכת טיולים ותיקה במומבאי: “תוך כדי נסיעה ברחובות העיר פרסה ראמה לפני מטייליה את המפה הכלכלית של מומבאי; רשתות הקואורדינטות שטוותה היו בראש ובראשונה פיננסיות” (עמ’ 46). בפתח הספר מציין נבו ובצדק ש”העובדה שרק בעלי הכסף מסוגלים לשנות את המציאות רווחת עוד יותר בהודו מאשר במקומות אחרים” (עמ’ 22).
את העלילה מספר נבו בגוף ראשון. אך אף על פי שאנחנו מרחיקים איתו לכפרים הנידחים ביותר, איננו יודעים עליו דבר, מלבד הערות סתמיות על געגועים לבית שהוא זורק מפעם לפעם. המסתורין סביב דמותו גדל עוד יותר מפני שהמוטיב העלילתי החוזר הוא התוודעות לאחר. הדמויות שנבו פוגש רוחשות לו אמון, משתפות אותו ברזי אמונתן, מגוללות בפניו את תחלואי המסורת השמרנית של התרבות ההינדית, המשמרת את החלוקה לקאסטות ואת הנידוי המבזה של מעמד הטמאים. ראג’, אחד מחבריו הקרובים, מתוודה לפניו שבעבר היה רוצח שכיר, ומשתף אותו בקושי להתפייס עם עברו.
בכל אלה, דמותו של גיבור הספר נותרת חידה. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שאיבד את חברו יונתן בקרב, לאחר שדימם למוות בלי שיקבל עזרה. האסון הזה נהפך לקלישאה על השכול הישראלי מפני שהוא מתואר באופן כללי, ללא נקודת מבט אישית שתספר מה אירע שם ותתאר מי היה יונתן בשבילו, ואילו רגשות הוא חש לנוכח אזלת היד הנוראה.
בפרק השישי אנחנו מתבשרים שאביו של נבו בא לבקר אותו, ובגלל שערו הסבוך, אביו חולף על פניו ואינו מבחין בו. הציפייה שמתעוררת לקראת המפגש הדרמטי, לאחר חודשי פרידה ארוכים, אינה מתממשת. המספר פוסח על תיאור המפגש, ממש כפי שהוא פוסח על תיאור רגשותיו לאורך הספר כולו. במקומות היחידים שהמספר מתאר את רגשותיו, התיאור תמיד חסר. כך, למשל, בתיאור היוצא דופן של ההתעוררות המינית: “דווקא עכשיו ניעורה בי תשוקה מינית עצומה שביקשה לפרוץ ממני כמו עטלף פירות גדול החובט בכנפיו בתוך חלל סגור וקטן” (עמ’ 359). גם במקרה הזה, הקוראים נשארים וחצי תאוותם בידם.
הפרט המשמעותי והאישי ביותר שנבו מוסר על עצמו הוא הזרות שהוא חש ביחס לישראליוּת. מפגש מנוכר שלו עם משלחת ישראלית־צבאית שמגיעה להודו לחלץ פצועים שנפגעו ברעידת אדמה גורמת לו להסיק שהאירוע הוא “מסמר גדול בארון המתים של הישראליות שלי” (עמ’ 449). בגילוי התרבות החדשה הופך נבו נטע זר בתרבותו שלו: “במובנים אחדים נעשיתי אדם קרוע”, מספר נבו, “בעקבות החוויות שחוויתי כאן אני כבר לא ממש ישראלי. מצד שני, עם כל תחושת הקרבה ועם כל עוצמת החוויה, לעד אשאר כאן בהודו, זר” (עמ’ 477). את הדיסוננס הזה ניסה יעקבסון המחבר לפתור בכתיבת הספר; הספר הוא ביטוי לניסיונותיו לשתף בחוויות המכוננות שעבר ואולי כך לזכות במה שאיבד בדרך.
ואולי, יותר משהספר עוסק בהודו, הוא עוסק בישראליות, או ליתר דיוק – באובדן הישראליות, ובכך גם חשיבותו. נבו מבדיל עצמו משאר המטיילים הישראלים: “אחד מרבבות הצעירים המופקרים המגיעים להודו כדי להתהולל בחופיה” (עמ’ 37). בסלידה הוא מתאר את חבורות הישראלים מורחבי האישונים, שלא מטיילים בהודו אלא כובשים אותה בדריסת רגל קולוניאליסטית והופכים אותה למעוז ישראלי, עמוס שלטים בעברית ומסעדות המגישות פלאפל וג’חנון: “נזכרתי במראה חבורת צעירים ישראלים באחת המסעדות בפושקר. הם שוחחו וצחקו בקול רם, ללא כל התחשבות ביתר היושבים במסעדה, והפריחו ענני עשן סמיכים מצ’ילום שהעבירו מיד ליד” (עמ’ 449).
הרומנים הישראליים העוסקים בהודו (ובהם גם “הודו תאהב אותי” מאת דריה מעוז, כתר 2002) מצייתים בדרך כלל לחוקיו של ז’אנר ספרות המסע, ובהם הגיבור, היוצא למחוזות רחוקים, עובר גם מסע גילוי פנימי ומשתנה לבסוף ללא היכר. ב”מסאלה”, נבו כמעט שאינו משתנה. איננו יודעים מאומה על חייו הקודמים, ולכן סיום מסעו הרגשי ריק ממשמעות.
כוחו של נבו נעוץ בדבר אחר. נבו הוא תייר מזן חדש, לא תייר פסיבי המתפעל מפלאי עולם, אלא אדם מעורב ומשתתף, שבמקרה הצורך מסייע לתושבים הנזקקים שנפגעו ברעידת אדמה, תייר שמכיר את הודו על יופיה ועל ביביה ואכזריותה, תייר כן דיו שלא להיסחף בעיוורון אהבתו ולהודות ש”הודו היא גיהנום אנושי” (עמ’ 474), בקיצור: תייר חף מאוריינטליזם. ההודים שהוא פוגש אינם אילמים ומושתקים, אדרבה: נבו מעניק להם קול ופה לספר על חייהם. אפילו לחיי הקבוצות השוליות והמודרות ביותר בחברה ההודית (כמו ההיג’רות, אנדרוגנים שחיים בשולי השוליים) מתאפשרת הצצה נדירה, ואכן זה אחד ההישגים המרשימים של הספר.
נבו מתאר מפגשים עם הודים, שמספרים לו על תפארת האמונה ההינדית. אך בקיאותן של הדמויות באופנישדות (קובץ ספרותי דתי) ובוודות (כתבי הקודש הקדומים של הודו) אינה אמינה, במיוחד מפני שעל פי רוב הסיפורים מסופרים במפגשים אקראיים ומפי אנשים פשוטים, שמכונים בכלליות “איש זקן”. אותן שיחות, המפליגות תדיר לאגדות מיתיות, מעוררות את שאלת האמינות ביחס ללשון ולסגנון. לא ייתכן שהסיפורים נמסרו באנגלית כה רהוטה וגם לא בהינדית, ולכן נוצר הרושם שהמחבר שתל את הסיפורים הללו בפיהן של דמויות אותנטיות למטרות דידקטיות.
“מסאלה” הוא ספר כלאיים. הוא אינו יומן דרכים (כמו אביו המיתולוגי “יומן דרכים” מאת עזריאל קרליבך, הוצאת עיינות 1956) וגם אינו ממש רומן. פירוש המלה “מסאלה” בהינדית היא תערובת של תבלינים. בספר משמשת המלה כאחד הדימויים המתארים את הודו: “הודו היא כנראה מדינת המסאלה, חשבתי. הכל מעורבב בה יחדיו, בתערובות שונות ומשתנות, עשירות בריחן ובטעמן עד חנק” (עמ’ 48). אם נפליג עם הדימוי, הרי שהספר עצמו מעורבב בתבלינים כה רבים, עד שהם פוגמים בטעמו.
מסלול – ידיעות אחרונות – 17.1.2012
הודו ב- 14 פרקים
יחסים מורכבים של משיכה ודחייה, אהבה ושנאה, נרקמים בין נבו, גיבור הרומן החדש "מסאלה" מאת יותם יעקבסון (הוצאת עצה), לבין הודו. הודו היא מסאלה (תערובת תבלינים בהינדי) — ישות ענקית, פועמת וחיה, שלא ברור מה קושר את כל קצותיה יחדיו. מסעותיו של נבו בתת־היבשת מובילים אותו אל חדרי חדריה — לחיים עם בני קהילת ההיג'רות (סריסים), אנדרוגינוסים מלידה וגברים שעברו כריתה של איבר המין ושק האשכים, החיים בקומונות, שיחות עם ראמה, שהייתה לוחמת בצבא החירות של הודו, ועם שחרזאד, בת המיעוט הזורואסטרי־פרסי במומבאי, מפגש עם רוצח שכיר שחזר בתשובה, ביקור באירועים דתיים המוניים כמו ברהמה מלה בפושקר ופסטיבל קומבה מלה, טקסי גירוש שדים ועוד. הספר כולל 14 פרקים, כל אחד מהם סיפור בפני עצמו, שיחד מהווים שער להיסטוריה התרבותית של הודו מ־2,500 לפנה"ס ועד להווה.
PDF הכתבה
"תזה" – עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, גיליון מס‘ 155, דצמבר 2012
הודו שלא היכרתם
תת היבשת המרתקת, מקום מפלט לסטודנטים רבים בימי חופשה, נחשפת בשיא תפארתה במסעותיו של נבו, גיבור הספר "מסאלה", שלוקח את הקורא אל חדרי חדריה של הודו – אל מקומות שגם הטייל הוותיק והמנוסה יתקשה להגיע אליהם.
PDF הכתבה
מסע אחר – גיליון מס‘ 255, דצמבר 2012
ספר | מסאלה
מי שנוסע להודו הוא לא אותו אדם שחוזר ממנה. מי שמגיע אליה ומוכן לפתוח את עצמו ולהביט בה באמת – לא יוכל להתחמק ממנה, ולא יוכל להתחמק עוד מעצמו. אולי זה עשן המדורות והקטורת האופף תמיד את רחובותיה, אולי ריחות התבלינים ותערובות המסאלה, אולי צבעי הבדים העזים, אולי הנופים – הרים גבוהים מושלגי פסגות, מדבריות שנמשכים עד קצה האופק או חופים שאינם נגמרים – ואולי זה העיניים השחורות, הגדולות כל כך, של הילדים המקבצים נדבות. כל אלה יחד יוצרים אצל האדם בלבול ומתוכו גם בהירות. כך גם נבו, גיבור "מסאלה", רומן הביכורים של יותם יעקבסון, מגיע להודו, מביט בה לעומקה, נותן לה להיכנס אליו ומוצא בה מראה גדולה לנפשו שלו.
הודו אינה הרקע למה שקורה לנבו אלא היא הנושא עצמו, היא העיקר. 14 פרקים מתארים כל אחד מקום ומפגש שונה של נבו עם התרבות ההודית, באתרים מרתקים, לנוכח אמונות והלכי רוח, עם דמויות מקומיות, באירועים ובפסטיבלים. כל אחד מהפרקים הוא סיפור בפני עצמו, אבל קריאה שלהם ברצף יוצרת תמונה היסטורית-תרבותית רחבה של הודו – מהתקופה הוודית ועד הכיבושים המוסלמיים והראג' הבריטי. בפרק אחד, למשל, נבו פוגש רוצח שכיר שחזר למוטב ונפשם נקשרת; באחר הוא נקלע לרעידת האדמה הקשה שהתחוללה בעיר קאץ' בשנת 2001 ומתמודד בה עם מוות וחסד; בשלישי הוא שוהה בקרבה של קהילת ההיג'רות – הסריסים – ולומד להכיר את עולמן. המפגשים המתוארים בספר הם לפעמים מרגשים, לפעמים מחכימים, לפעמים קשים לקריאה ולעיכול, אבל גם זאת היא הודו. דרך המפגש עם פניה הרבים והשונים של המדינה והתהליך שהוא עובר בה, נבו (ואולי גם הקורא) מביט מזווית חדשה גם על עצמו וגם על החברה הישראלית שממנה בא.
קוראי "מסע אחר" יוכלו למצוא הדים בספר לכתבות הרבות שכתב יותם יעקבסון במגזין לאורך השנים. זה 14 שנה שהוא כותב לנו על מסעותיו בהודו ובמחוזות אחרים בדרום-מזרח אסיה, שם הוא גם מורה דרך במשך זה יותר מעשור. היכרותו הרחבה והעמוקה עם הודו – שצמחה מתוך מסעותיו, דרך לימודי תרבות הודו באקדמיה ובאמצעות מחקר עצמאי – לוקחת את הקוראים למסע חיצוני ופנימי אל הארץ הזאת, שממנה אי אפשר לחזור אותו אדם שנסעת.
יותם יעקבסון, הוצאת עצה, 504 עמ', 98 שקל
מסאלה-מסע אחר
ynet ספרות – 2.12.2012
חם מהתנוריותם יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו וטיבט, מדריך מסעות לאורך נתיבי הסחר הקדומים בהודו, כותב ומצלם למגזינים ולעיתונים. בימים אלו רואה אור ספר הביכורים שלו, "מסאלה" (הוצאת עצה, הוצאה חדשה שהקים כאלטרנטיבה להתנהלות הנוכחית בשוק הספרים). יעקבסון טוען כי "הרבה ספרים נכתבו לאחרונה על הודו, אולם נדמה שברובם מהווה תת-היבשת תפאורה להתרחשות ישראלית. ב'מסאלה' הודו היא העיקר. יחסים מורכבים של משיכה ודחייה נרקמים בין נבו, גיבור הספר, לבינה. הודו היא מסאלה – תערובת תבלינים בהינדי. ישות ענקית, פועמת וחיה. מתוך פניה הרבות עולה מדינה מורכבת, גועשת ותוססת שלא ברור מה קושר את קצוותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו".
"מסעותיו של נבו בתת-היבשת מובילים את הקורא אל חדרי חדריה של הודו", הוא מוסיף, "מקומות שהטייל הוותיק, גם המנוסה, יתקשה להגיע אליהם ולהבינם: חיים עם בנות קהילת ההיג'רות (סריסים); אנדרוגנוסים מלידה וגברים שעברו טקס כריתה מלא של איבר המין ושל שק האשכים החיים בקומונות מרתקות, שלהן מנהגים וגינונים משלהן, שיחות מעמיקות עם ראמה, שהיתה לוחמת בצבא החירות של הודו ועם שחרזאד, ועוד. ספר זה הוא מעין קפסולה תרבותית דחוסה המהווה שער כניסה מעמיק ונוח אל תמצית ההוויה ההודית".
עמוד הכתבה ב-YNET