עונתו של המִשמֵש קצרה ונחשקת. זמן מועט חולף מרגע הזהבת פירותיו ועד היעלמם מדוכני השווקים. הפרי, מחציתו מתקתקה ומחציתו חמצמצה, כמו מרמז הוא על סוד הקיום.
מוצאו של המשמש, המזכיר בצורתו אפרסק קטן וזהוב, במרחב שבין מרכז אסיה לצפון-מזרח סין. היותו של העץ חסין בפני קור איפשר לו לצמוח במקומות שבהם החורף מכה בשיא צינתו. כבר בימי קדם נישאו גלעיניו וחוטריו אל רמת טיבט. הוא נאחז במורדות ההימאליה, שם, חרף הקשיים האקלימיים, לא ויתר והניב פרי עסיסי, מתוק וקטן והמשיך הלאה אל הקווקז, שבו קנה לו אחיזה איתנה ואל אסיה הקטנה ואירופה.
יושבי אירופה הכירו את הפרי רק בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון ויותר מכך בתקופה הרומית. כותב עליו ההיסטוריון וחוקר הטבע פליניוס (מאה 1): "אנחנו מעניקים שמות לתפוחים (מאלה)… לאפרסקים (פרסיקה) ולרימונים (גרנטה)… האפרסק האסייתי מבשיל בסוף הסתיו, למרות שזן מוקדם זה (פראקוסיקה) מבשיל בקיץ – התגלה במהלך שלושים השנים האחרונות…".
ככל הנראה מקור השם האנגלי של המשמש – Apricot – נגזר מהכינוי שמוזכר אצל פליניוס.
ברבים מהאזורים שבהם גדל המשמש הוא נחשב סמל לחילוף העונות. במהלך הסתיו עלי המשמש מצהיבים-מזהיבים, לקראת נשירתם. מסגד טיליה קורי שבסמרקנד, צבוע כולו בגוונים של כחול וזהב המסמלים את תכול הרקיע ואת זהב השלכת. במהלך החורף המשמש שרוי בשלכת וענפיו עירומים, אך באביב, במקביל ליום השוויון של האביב (שהוא גם הנורוז, ראש השנה האיראני) המשמש פורח בעוז. פריחתו הלבנה הצפופה מזכירה את פריחת השקד ומסמלת את התחדשות החיים בסופו של הקור המצמית.
פרי המשמש מבשיל מוקדם ונאסף במהירות. הוא נאכל טרי וגם משומר בדרכים רבות: מיובש בשמש, מבושל כריבה, מבושל ומשוטח כרדיד לדר ועוד. גם את חרצניו נהוג לקלות ולפצח.
מענפיו של המשמש מכינים את הדודוק, אותו חליל פלאי שבו מנגנים מיני אז הסופים במרכז אסיה ובני העם הארמני. אין צליל שמזכיר תוגת געגוע וערגה אל הנעדר יותר מצלילי הדודוק. בארמניה, משמעותו התרבותית של המשמש כה רבה עד שצבעו של הפרי הבשל משמש כאחד משלושת צבעי הדגל: "פירות המסורת שלנו… בראש ובראשונה המשמש. בוסתני המשמשים פרחו בעמקים שלמרגלות הר אררט מאז ומעולם, ורק בימי הביניים המוקדמים הביאו עימם הנוסעים הראשונים גלעיני וענפי משמש ליתר ארצות אירופה, ונתנו לו את השם פרונוס ארמנייקה. צבעו נבחר לשמש כרקע הדגל הארמני, שעל גבו מונחים יתר הסמלים הלאומיים… סבא נהג לומר שהצבע הכתום בגוון המשמש הוא הצבע הבולט ביותר למרחקים, ושעל כן הסתבר כבחירה נכונה עבור עם נע ונד ומפוזר כשלנו." ("ספר הלחישות" / וָרוּזַ'אן ווֹסְגָנְיַאן, בתרגום אנני שילון, עמ' 242)