פעם בשנה נערך בכפר הזעיר קווגאם (Koovagam) שבדרום הודו פסטיבל גדול לכבוד האל איראוון (Iravan), המוכר מאפוס המהבהראתה. הפסטיבל נמשך שמונה עשר ימים, אך שיאו בלילה וביום האחרונים, שמהלכם משחזרים את נישואיו של אירוואן, שזכה בליל כלולות רב עינוגים יחיד בטרם הוקרב, ואת טקסי האבלות שלאחר מותו. בטקס משתתפות אלפי היג'רות, בנות קהילת הסריסים. זוהי קהילה סגורה, שנויה במחלוקת. לצד הקדושה והתוקף המיתולוגי שיש לבנותיה הן גם דחויות ומבוזות. ההיג'רות מקדימות ומגיעות כמה ימים לפני יום השיא של הפסטיבל. הן באות מכל רחבי טמיל נאדו ומהמחוזות השכנים ולעתים אף ממומבאי הרחוקה. מכיוון שהכפר עצמו צר מלהכיל את כולן, הן מתרכזות בהמוניהן בבתי הארחה שונים בעיירות הסמוכות. עבורן אלו ימים עולצים במיוחד של חברותא, שלל אירועים משותפים לקהילה. בעלי המלונות כבר מכירים אותן ומפקיעים מחירים. "מותר לנו", הם אומרים, "במילא בימים הללו הן עושות המון כסף מזנות".
קהילת ההיג'רות היא קהילה מסורתית שקדמותה לא ברורה. הקהילה מורכבת מהרמפרודיטים מלידה וכן מגברים שבשלב מסוים בחייהם ביקשו לשנות את השיוך המגדרי שלהם לנשים. במובנים רבים ההיג'רות, שמגדרן לא ברור ומיניותן מתעתעת נתפשות כמקודשות. על פי תפישות הודיות שונות, הבאות למשל לידי בצלם המציג את שיווא ופארוותי המרכיבים יחדיו דמות שלמה, השלמות האלוהית נמצאת מעבר לדיכוטומיה המגדרית. במובן זה ההיג'רות הן גם גברים וגם נשים, לא גברים ולא נשים. ככאלו יש להן מעמד מיוחד של מברכות ומקללות. תדיר פוגשים אותן בחתונות ובבתים שבהם נולדו בנים זכרים. הן מגיעות על מנת לברך, בתמורה לכסף ומקללות כשזה לא ניתן להן, אך בשנים האחרונות הולכת ופוחתת ההכרה הן כקדושות ומעמדן הולך ומורע.
יש הטוענים שקהילת ההיג'רות קיימת בהודו עוד מימיו המיתולוגיים של ראמה. באפוס הראמיאנה הקדום מסופר שכשרָאמָה עמד לחצות את הנהר המפריד בין אָיוֹדְהיָה, עירו, לבין היער, בדרכו לגלות, רצו כל אנשי העיר ללכת עמו. הוא פנה אל ההמון וביקש 'גברים ונשים, שובו על עקבותיכם!' מסופר שההיג'רות, שלא היו גברים ולא נשים, נותרו חסרות אונים. הן לא ידעו מה עליהן לעשות. ההיג'רות לא חזרו על עקבותיהן לעיר כמו שאר הקהילה, אך גם לא המשיכו ללכת אחריו כמו אלו שניאות שיצטרפו אליו ליער. לפיכך נותרו במקומן. כשחזר רָאמָה, כעבור ארבע-עשרה שנה, ההיג'רות עדיין המתינו במקומם, בשולי העיר. מסיבה זו הן היו הראשונות שראו אותו בשובו וזכו לברכתו. כשנודע לרָאמָה שנותרו במקומן מכיוון שלא ענו לאף אחת מההגדרות שנקב, הוא התרגש ובירך אותם. לא רק שהעניק להם זכות קיום, אלא הבטיח להן גדוּלה בעתיד. גם הסיפור הזה מקפל בתוכו את קפל המשמעות שבמקומן של ההיג'רות בחברה. מצד אחד הן נמצאות בשוליים, מצד שני הן הראשונות לזהות את האל בהגעתו וזוכות בברכתו.
באופן מסורתי עברו ההיג'רות שאינן הרמפרודיטיות מלידה טקס שכלל כריתה מלאה של איבר המין ושק האשכים. טקס זה נאסר על פי חוק בהודו הן בהודו הבריטית והן בהודו העצמאית. חרף האיסור הגורף על סירוס בשנים האחרונות בכמה מקומות בהודו (למשל: צ'נאי שבטמיל נאדו, בנגלור שבקרנטקה ופונה שבמהארשטרה) הפכו ניתוחי שינוי מין לחוקיים ומותרים. מסתבר שבטמיל נאדו ישנם מקרים שהממשלה אף משתתפת במימון הניתוח. העובדה שניתוחי שינוי מין הפכו בהודו לנגישים יותר משנה את פני הקהילה, תרתי משמע. טקסי הכריתה שנעשו על ידי היג'רות מיומנות בחדרי חדרים, תוך סיכון חיים לא מבוטל כמעט ולא נעשים עוד. גם מקומה של התפילה העמוקה והכנה לכבוד האלה בהוצ'ארה מאתה, שתעזור ותושיע מאבדת בהדרגה מחשיבותה. הפולחן כיום הוא פולחן הכסף שאותו יש לאגור לשם עריכת הניתוח. המקדש הוא חדר הניתוחים והכוהן הגדול שלו אוחז בסכין ומלהטט בכריות סיליקון.
בעיירה וילופוראם, שבה התאכסנו ההיג'רות בגסט האוסים מעופשים בימים שלקראת שיא הפסטיבל, נערכו אירועים שונים על ידי קהילת הסריסים ועבורה. בין השאר התקיימו מופעי ריקוד ושירה של בנות הקהילה. אפילו התקיימה תחרות מלכת יופי. המופעים והתחרות נערכו באולם חתונות ישן, מהביל, שלתוכו נדחסו מאות היג'רות ועמן גברים סקרנים נוטפי זעה. על פי קריאה בשמן עלו הבנות בזו אחר זו על הבמה וניסו להיראות יפות ומפתות ככל הניתן. הזוכה במקום הראשון כונתה "מיס קווגאם" וקיבלה פרס כספי של 5000 רופי. מדהים היה לראות את הכיסוי התקשורתי שהיה לאירוע. עשרות כתבים וצלמים מקומיים דחפו ונדחקו כדי לא לפספס אף תמונה. את הכתרים והפרסים לשלוש הזוכות בתחרות מלכות היופי העניקו לא פחות ולא יותר בכירים בממשל המקומי. הם נכנסו אל האולם בפמליה מכובדת דקות קודם לכן. מפקד המשטרה העניק את הפרס לזו שזכתה במקום השני וראש העיר בכבודו ובעצמו העניק את הפרס לזוכה במקום הראשון. המעמד, שבו הגברים המכובדים הללו עלו לבמה לפני קהל של מאות היג'רות היה משעשע למדי. מארגנות האירוע מיהרו להניח צעיפים נשיים, בגוונים אדומים על כתפיהם של הגברים ואלו נמשכו מעליהם מיד על ידי מלוויהם. המבוכה הייתה גדולה, אם כי לזכותם יאמר שהם ניסו לשמור על ארשת פנים חתומה. רתיעתו של ראש העיר מהמעמד המחייב באה לידי ביטוי בעיקר באופן שבו הניח את הכתר על ראש הזוכה והאופן שבו מסר לידיה אתה מעטפה. הוא נגע בשניהם בקצות האצבעות בלבד.
האל איראוון מוכר מאפוס המהאבהראתה. על פי הסיפור הוא התבקש להיות מוקרב לכבוד האלה קאלי על מנת שתתרצה ותסייע לבני פנדו לנצח בקרב. אירוואן נאות לעשות זאת, אך בפיו הייתה בקשה אחרונה: להתחתן ולחוות את כלולותיו בלילה שכולו עשיית אהבים. כמובן שאף אישה לא רצתה להתחתן אתו מכיוון שלא התאוותה להיעשות אלמנה כבר למחרת היום. היה זה האל וישנו שהתגלם בצורתה של מוהיני, האישה היפה בתבל, על מנת להגשים את חלומו של אירוואן. הוא התחתן אתו, עינג אותו במשך כל הלילה ולמחרת, עם מותו – התאלמן והתאבל עליו. עיקרו של הפסטיבל הדתי שנחגג בכפר קווגאם הוא למעשה שיחזור של החתונה, ליל האהבים, ההקרבה, ההתאלמנות והאבלות.
בנוסף לאלפי הגברים מגיעות לכפר גם אלפי היג'רות. הן לבושות במיטב מלבושיהן, כיאה למי שעומדות להינשא. הן עונדות תכשיטים רבים, שערן קלוע בקפידה ומחרוזות פרחים שזורות בו. גם הן, ממש כמו הגברים הכפריים, רוכשות את פתילי התאלי הצהובים ונוהרות אל המקדש על מנת לקיים את נישואיהן השנתיים עם האל. לא כל ההיג'רות מקיימות את טקס הנישואין. מצטרפות חדשות לקהילה וכאלו שעברו את הכריתה או הניתוח זמן קצר קודם לכן מעדיפות לחכות עם נישואיהן עד להתקבעות השינוי ועד הפיכתן לנשיות יותר וראיות יותר לאל.
לצד משפחות הצליינים, הגברים הכפריים שקיימו את החתונה וההיג'רות, באו אל הכפר אלפי גברים בגפם. רובם השאירו מאחוריהם נשים וילדים ויצאו לכמה ימים באמתלת מסע צליינות או נסיעת עסקים. כשהגיעו, תכליתם הייתה אחת – לתת דרור למאוויים כמוסים. רבים מהם החליפו את בגדיהם עם הגעתם והילכו כשהם לבושים כנשים מכף רגל ועד ראש. הגברים הללו התאפרו בכבדות, לבשו בדים יקרים, ענדו תכשיטים רבים ולראשם חבשו פאה נוכרית שנקלעה לצמה ארוכה.
לאחר חתונתן פצחו ההיג'רות במעגלי ריקוד סביב אש בוערת. במהלך כל הלילה נערכו ברחבי הכפר מופעים שונים של שירה וריקוד. בעוד רוב המופיעות היו ההיג'רות, רוב רובו של הקהל היה גברי. פעם אחר פעם הרימו ההיג'רות את שולי הסארי שלהן וגילו את רגליהן לפני כל, אך מארגני האירוע שבו ונזפו בהן ופקדו עליהן לשמוט אותו ולהקפיד על צניעות. בקהל היו גם ילדים רבים. בשולי הכפר הוקמו גם שני קרקסים שהוקפו גדר גבוהה שלא ניתן היה לראות בעדה. אורות רבים נצנצו בשלל צבעים ועל במות עץ רעועות שהוקמו גבוה מראשי האנשים רקדו היג'רות ועכסו בצורה כה בוטה עד שלא ברור היה מה טיבה של ההתנהלות בקרקס.
במהלך כל הלילה טרחו על הקמת מרכבת עץ גדולה שעם שחר עתידה הייתה לשאת את צלמו של האל אירוואן אל נקודת ההקרבה השנתית שלו. את העגלה קישטו בסוסי עץ צבעוניים והעמיסו עליה צרורות עשב ועלים שהעניקו לה נפח שנועד לסמל את גופו של האל.
היה זה ליל הכלולות של אירוואן והיה צריך למצות אותו עד תום. בחסות האפלה ובאצטלת הפסטיבל יצאו המוני הגברים שהגיעו בגפם אל הכפר לשוטט בסמטאות הכפר ההומים. הם תרו אחר שותפים אפשריים לקיום יחסי מין. המעצורים והעכבות שמלווים אותם בחיי היום יום כמו הוסרו מעליהם כליל. הם פנו זה אל זה בישירות ובבוטות. ללא כל גינונים מקדימים הם ביררו בתכליתיות מה זולתם מחפש ומהן העדפותיו המיניות. לעתים כלל לא הגיעו לכלל דיבורים. די היה בהיווצרות קשר עין ומבט מאשר בכדי להתגפף, לחפון זה את איברו של זה ולפסוע יחד אל מחוץ לכפר, אל השדות החקלאיים שמקיפים אותו.
לפנות בוקר הושלמה הכנת מרכבתו של האל. אז נישא על ידי הכוהנים ראשו האדום של אירוואן מההיכל שבו הוכן ונצבע והוצב על כרכרה מהודרת. הכרכרה הובלה בתהלוכה גדולה ומפוארת סביב הכפר כולו. את העגלה, הרתומה לשרשראות ברזל, גררו גברים שנישאו לאל, צמידי זכוכית על פרקי ידיהם. להק מתופפים ומחצררים צעדו לפני האל ובמעגלים ששבו ויצרו חוללו היג'רות. בינתיים עלה השחר. למרות העייפות שפקדה אותם בעקבות הלילה הסוער אלפים ניצבו ברחובות בשער פרוע ומבט עייף וחלקו כבוד לאל. בינתיים עלה השחר ועמו גם החום והלחות. אם לרגע נדמה היה שסוף סוף נעים, תוך דקות הסתבר שזו אשליה.
ברחבת ההתכנסות שלפני המקדש, נקודת הסיום של התהלוכה נדחקו המונים וטיפסו אל מרומי גגות ועצים כדי להיטיב לראות. כולם השליכו לעבר העגלה מחרוזות פרחים, חלקן באורך עשרות מטרים ובמשקל עשרות קילוגרמים. כוהני אירוואן הערימו את המחרוזות זו על זו עד שהעגלה כולה נדמתה למגדל פרחים. ריח עז של יסמין התפשט בחלל. רגע השיא היה הרגע שבו הונף ראשו של אירוואן והועבר מהכרכרה המקושטת אל מרומי העגלה הגדולה.
כשזעה מרכבתו של האל ממקומה, מטלטלת כהוגן את הניצבים בראשה, נעתקה נשמתם שלה צופים. ההיג'רות כיבדו את פניו של האל בהצמדת כפות ידיהן זו לזו ובהרכנת ראש ונחפזו להבעיר גושים גדולים של קמפור שהעלו עשן מצחין. מדורות אלו, שסביבן התאספו המונים, סימלו את מדורת הלוויה של אירוואן, שהבוקר שאך האיר סימל את מותו הקרב.
לאחר דעיכת המדורות יצאו ההיג'רות ועמן אלפי הגברים שנישאו ערב קודם לאל לצעידה קצרה דרך שדות ההוללות אל כפר סמוך מצפון. על פי המסורת הצעידה צפונה מסמלת את היציאה אל קורוקשטרה, שדה הקרב שבו הוקרב אירוואן. שם, ממתינים להם כוהני המקדש כשבידיהם סכינים מעוקלות. הם קורעים מעל צווארם את התאלי שנקשרו ערב קודם, משכילים סיבי קוקוס בין פרק היד לצמידים ומנפצים אותם במכת סכין. מעמד זה מסמל למעשה את הפיכתם לאלמנות.
לאחר שקרעו הכוהנים מעליהן את סימני הנישואין הסירו ההיג'רות את תכשיטיהן. תלשו את הפרחים משערן ופרעו אותו. הן היכו על חזן וקוננו מרה. הן שרו שירים נוגים שבהן ביכו על מר גורלן ועל כך שבהעדר בעל אין להן כל עתיד ותכלית, מילים שקשרו בנימים דקים בין האתוס הקדום של הקרבתו של אירוואן לבין מקומן הבעייתי בחברה. חלק מההיג'רות בכו בכי של ממש והתמסרו ליגון הקודר. אחרות עסקו בדיני האבלות במה שנראה היה כחצי הצגה, משעשעת הן לקהל הצופים והן להן עצמן. ובהודו כמו בהודו – מסביב למקום שבו נערכו טקסי האלמנות הוקם לונה פארק זעיר עם קרוסלות וגלגלים מסתובבים.
באופן מסורתי מנקודה זו נוהגות ההיג'רות שהתאלמנו להמשיך אל אגם סמוך, אלא שבשל הבצורת המתמשכת הוא יבש השנה לחלוטין. לפיכך הן עשו דרכן אל באר סמוכה, שבצדה התרחצו ועטו על גופן סארי לבן וצח כשלג, צבען שלה אלמנות. בתלבושת זו עזבו את הכפר, עם הבטחה לשוב בשנה הבאה, לשם שיחזור נוסף של אותם נישואין בלתי אפשריים.
