עת שהמטוס הקטן הנמיך לקראת נחיתה באולגי (Ulgii), בירת המחוז המערבי ביותר במונגוליה, הוא היטלטל עזות. הנוסעים החליפו ביניהם מבטים ספק משועשעים ספק חרדים. מבעד לחלונות המטוס נשקפו נופים מבטיחים של פסגות רכס האלטאי שכוסו שלג ראשון של חורף. למרגלותיהן, לאורך אפיקו המתפתל של נהר תכול, הזהיבו עצי צפצפה בשיא השלכת. האם גם השנה ייערך פסטיבל העיט הזהוב עם השלג הראשון, כפי שנהוג לקוות, תהיתי.
אולגי, בירת ביאן אולגי (מחוז שבניגוד לשאר חלקי המדינה מאוכלס ברובו על ידי קזאחים מוסלמים ולא על ידי מונגולים), היא עיירה רוגעת ושלווה. לעתים נראה שהזמן עצר בה מלכת. בתיה הישנים עודם בנויים לבני חומר ומקורים בקורות עץ מטויחות. בכיכר המרכזית ניצבת אנדרטה סובייטית שבראשה כוכב אדום שמגדיל לעשות ומואר בלילה, מה שעורר בי את התהייה האם עלי מוטלת המשימה הכואבת לספר לתושבי המקום שברית המועצות נפלה ואיננה עוד.
מתוך ההבנה שהידיעה תהיה כואבת מידי נמנעתי מכך ושמתי פעמיי אל המוזיאון האנתרופולוגי הקטן. בין הקומה הראשונה, שבה מוצגים מינראלים מקומיים ופוחלצי חיות בר מימי סטאלין לבין הקומה השלישית, שבה עבודות יד, כלים מקומיים וביגוד מסורתי נמצאת הקומה השנייה, המוקדשת לתיאור ההיסטוריה של האזור. כמו במוזיאונים רבים במונגוליה, גם מוזיאון זה לא השתנה כלל מאז התקופה הקומוניסטית, שבה הוקם. לפיכך, גם כאן מתחילה ההיסטוריה רק בסוף המאה ה-19, כשמונגוליה נשלטה על ידי שושלת צ'ינג הסינית. גם כאן מונצחת תקופה זו בציורי שמן שבהם נראים מונגולים מעונים למוות על ידי הכובשים הסינים. את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש: "ואז באו הרוסים האדומים, שגאלו את המדינה" (אז מה אם תוך כדי הפכה מגואלת באדום מסוג שונה…) ושיפרו את חיי התושבים לבלי הכר. הסקירה ההיסטורית מסתיימת בתצוגה של שלל מוצרים חקלאיים ובפרט – פוחלצי כבשים דשנות במיוחד. בערב, עת שסעדנו אצל משפחה קזאחית המתגוררת באוהל שרו לנו זמר מקומי ובתו. "דמיינו פרש רוכב על סוס דוהר, מחזיק בעיט וחוצה עמק רחב" ביקש. לא ידעתי שכבר למחרת לא יהיה כל מקום לדמיון, שאחזה במראה הנראה כה הדמיוני במו עיני.
כולם עסוקים בכבוד
שחר קר במיוחד הפציע על אולגי בבוקר יומו הראשון של הפסטיבל. על מנת להביט מחלון חדרי החוצה היה עלי למחות תחילה את האדים שקפאו על הזגוגית. נוכח המראה שנגלה לי אחזה בי התלהבות כמו של אמריקאי המסיט את הווילון בבוקר חג המולד ומגלה שהעולם לבן; מעטה דק של שלג כיסה את הארץ ואת גגות הבתים הסמוכים. רב הודיה על שזכיתי בתפאורה שלה ייחלתי יצאתי אל עבר האתר שבו נערכת החגיגה.
פסטיבל העיט הזהוב הוא בעיקרו פסטיבל של ציידים קזאחים. מדובר בפסטיבל מקומי, שנועד לשמר מסורות מקומיות, אך ברבות הזמן הפך להיות גם תיירותי. מועד הפסטיבל נקבע תמיד לתחילת החורף, משני טעמים. הראשון: כבוד לחוקיו של צ'ינגיס חאן שאסר על צייד במהלך עונת ההמלטות והשני: החורף הוא הזמן שבו ניתן להשיג פרוות ראויות של ממש. בקיץ הן מדולדלות ומחירן בשוק זול. השנה, עקב חילוקי דעות בין קהילת הציידים המקומיים נערכים שני פסטיבלים נפרדים, אם כי נראה שאותם ציידים משתתפים בהם. הראשון נערך בסוף ספטמבר והשני ייערך בשבוע השני של אוקטובר.
הציידים הקזאחים מסתייעים בעיט זהוב, העוף הגדול בעולם המשמש לבזיירות, על מנת לצוד. בעוד קבוצת גברים מתפרסת בשטח ומבריחה את חיות הבר אל אזור פתוח, ניצב צייד העיטים ומשקיף על השטח. בראותו בעל חיים נמלט הוא מסיר את כיסוי העיניים של העיט הרעב, הניצב על זרועו ומשחרר אותו. העיט מסוגל לצוד ארנבות, שועלים, איילים קטנים ואף זאבים, אולם על הצייד להגיע אל מקום הקטל במהירה, לפני שהעיט יבתר את טרפו וייפגע בפרווה היקרה, ולפצות אותו בנתח בשר ששמר מבעוד מועד בכיסו במיוחד למטרה זו. במהלך הפסטיבל מגיעים ציידי העיטים לבושים במיטב מחלצות החורף שלהם: מכנסי לבד רקומים לרגליהם וגופם עטוי מעילי פרווה עבים. לראשם כובעי פרווה המקושטים בציצית נוצות ינשוף, עוף שלו ולנוצותיו יש משמעויות שמאניות קדומות ולימים עם התאסלמות תושבי האזור, התקדש בלית ברירה. הם רוכבים על סוסיהם כשהם מניחים את זרועם הנתונה בכפפת עור עבה על מתקן תמיכה מיוחד, המחובר לאוכף, שנועד לשאת את העופות הדורסים (שמשקלם עשוי להגיע לחמישה קילוגרמים).
בתחרויות מוסרים הציידים את עופותיהם למשלח הניצב בראש גבעה. הם עצמם רצים במישור שלמרגלות הגבעה וקוראים לעופותיהם לנחות על זרועם או על פרוות שועל או פגר ארנב שנגררים אחריהם בחבל. העיטים המועמדים לגמר זוכים לצלול לעבר ארנבת או שועל חיים, שנלכדו קודם לכן ונקשרו בחבל. ביומו הראשון של הפסטיבל הרוח הייתה כה עזה עד שהעיטים נסחפו במעופם ברוח. ביום השני מזג האוויר השתפר פלאים, אך בניגוד למראם הנשגב, ביצועיהם של העיטים לא תמיד היו מרשימים ביותר. אולי לא התחשק להם לרצות את קהל הצופים הזחוח. הפליא לעשות עיט אחד שממרומי הגבעה צלל היישר על צלם מזדמן שניצב שם עם חצובתו הכבדה, שקרסה על בעליה המבועת.
לתיירים המעטים שהגיעו למקום חולקו עם פתיחת הפסטיבל דפים שביארו את התכנית, אך במהירה שהסתבר שכל תכנית היא בסיס לשינויים, ואף לביטולים. מזג האוויר הקר כנראה הרתיע את המקומיים שבעי החורף והקור, אבל הם לא הכזיבו ובאו למחרת היום. אז גם נערכו תחרויות שונות: מרוץ גמלים דו-דבשתיים, תחרות של הרמת מטבעות ופרחי פלסטיק מהקרקע תוך כדי רכיבה על סוס ובוזקאשי – משחק מרכז אסייתי שבמהלכו נלחמים הרוכבים על פגר של כבש או עז, שלפעמים ממולא באבנים על מנת להוסיף לו משקל. המנצח בבוזקאשי זוכה בכבוד, בכסף ובעבר גם באישה לבחירתו. תחרות יוצאת דופן נערכה בין צמדי רוכבים, גבר ואישה. במהלך המרוץ הצליפה האישה בגבר באלה ארוכה או בשוט. כששאלתי לפשר המשחק יוצא הדופן קיבלתי שני הסברים. לפי הראשון מדובר בחיקוי של שלב בטקס החיזור של גבר אחרי אישה. לפי השני, במשך כל השנה המצב הפוך ורק פעם בשנה מתאפשר לנשים להחזיר לגברים הרודים בהן.
כשם שהיה מעניין לצפות בתחרויות כך היה מעניין לצפות בקהל הצופים המקומי. מבט על הארץ בסופו של יומו השני של הפסטיבל לא הותיר מקום לספק – הקזאחים לא מקיימים את מצוותו של מוחמד ובכל זאת שותים אלכוהול, בשפע. לצד בקבוקי הוודקה הריקים גם התנהגותם של חלק מהגברים המקומיים הבהירה שהם שתויים; הם רקדו והתנודדו ובכמה מקרים גם פתחו בתגרות אלימות.
החגיגות נחתמו בהענקת מדליות לציידים הזוכים ולעיטיהם. עשרת הזוכים הראשונים יתכבדו לנסוע לתחרות ציידים מכל רחבי מרכז אסיה שתיערך במהלך החורף בקזחסטאן. גאים ועולצים חלפו הזוכים על פני הקהל והשליכו סוכריות לכל עבר.
עזים כזאבים, עדינים כאיילות
בשולי הבקעה הרחבה שבה נערך הפסטיבל פזורות יורטות, אוהלי הלבד הקזאחים, השונים אך במעט מאוהלי הנוודים המונגולים. עיקר יופיין של היורטות הוא ברקמות המרהיבות שמעטרות אותן מבפנים, מעשה ידיהן של הנשים המקומיות כחלק מהנדוניה שלהן. בשעה שבה מתכנסים העדרים מפני אימת הזאבים במכלאות הסמוכות ליורטות ביקרתי באוהל משפחה. בעוד בעלת הבית מזגה לי תה חמאה מהביל והציעה לי מאכלי חלב מוקשה, אב המשפחה, אחד הציידים שהשתתפו בתחרויות, סיפר לי על תהליך האילוף. את גוזלי העיטים משיגים על ידי השתלשלות מסוכנת אל הקנים, שבדרך כלל נמצאים במצוקים בלתי נגישים. קודם לכן יש לוודא שהורי הגוזלים לא נמצאים באזור, שכן הם עלולים לתקוף. . בכל מקרה נוטלים רק גוזל אחד, תמיד נקבה, שכן הנקבות גדולות וחזקות יותר. אם בקן גוזל אחד בלבד לא נוגעים בו. את העיטים מאלפים על ידי הרעבה וכיסוי עיניים בתומגה (tomaga), כובע עור תפור ומעוטר. כך הם נקשרים בבעלים וחוזרים אליהם תמיד. בכל מקרה, לאחר עשר שנים משחררים אותם לחופשי. על רגליהם של העיטים קבועות טבעות עור ומתכת שאליהן קשורות רצועות עור. בעזרת החזקת רצועות אלו בין אצבעותיו מונע הציד מהעיט לעוף.
לא רחוק מהמאהל ניצבה מצבת אבן קדומה שעליה נחקקו פני אדם. מצבות אבן רבות כאלו פזורות במרחב. רובן מתוארכות למאות 8-6 ומציינות אתרי קבורה של אימפריה קדומה גדולה אך עלומה, שהשתרעה בין הרי האלטאי במערב לחצי האי הקוראני במזרח ונקראה החנאת התורכי.
בעודי נושא עיני אל עבר הפסגות הגבוהות נזכרתי במיתוס המכונן של העמים התורכיים, שמוצאם במרכז אסיה; איילה חומה עלתה מן הגלים וזאב כחול ירד משמיים. כשהבחין הזאב באיילה הוא רדף אחריה והיא נמלטה מפניו מערבה. למרגלות הרי האלטאי, אולי ממש במקום שבו ניצבתי, סבה האיילה על עקביה וקפאה במקומה, מישירה מבטה לזאב. מבטו של הזאב טבע במבטה. השניים התאהבו ומזיווגם נולדו העמים התורכים, שהם, כידוע, עזים כזאבי, אך רכי לבב ועדינים כאיילות. מיתוס בריאה זה משותף גם למונגולים.
ההיסטוריה לעולם חוזרת
חרף התחושה שבאולגי עמד הזמן מלכת בכל זאת דברים משתנים בה. בעוד הנראטיב הסובייטי קבור אי שם מאחורי ויטרינות עבשות ומתאבן במרומי מונומנטים, נראטיב חדש הולך וקונה לו אחיזה. בשלהי המאה ה-19, בהשפעת "אביב העמים" האירופאי, התחזקה בתורכיה התפישה הפאן- תורכית, שביקשה להעלות על נס את מוצאם המשותף של כל העמים התורכים המשתרעים במרחב שבין איסטנבול למערב סין ולאחדם תחת כנפיו הנחלשות של הסולטאן העות'מאני, עבד אל-חמיד השני. רצה הגורל ובגרונה של תכנית זו נעוצה הייתה עצם חדה שמנעה את רצף ההתיישבות התורכי: ארמניה. לא רק שהעם הארמני אינו תורכי, אלא שהוא אף איננו מוסלמי. למעשה, בימים שבהם פעל הסולטאן למימוש תכניתו (1880-90) החל טבח העם הארמני ולא במלחמת העולם הראשונה, כפי שבדרך כלל נהוג לחשוב.
בשנים האחרונות, תורכיה, תחת שלטונו של ארדואן, פועלת בשקט בשקט לחידוש רעיון הלאומיות המשותפת. מיתוס הבריאה המשותף לתורכים ולמונגולים מוזכר שוב ושוב, תוך שמטושטשים במכוון כל ההבדלים (שממילא לא תמיד ברורים) באשר לפילוג הקדום בין השבטים המונגולים לשבטים התורכים. מדינות תורכיות החוששות מהתחזקות דתית ודוגלות בחילוניות אתאיסטית, כגון אוזבקיסטאן, לא נותנות לתורכיה דריסת רגל בשטחן. אולם, מונגוליה, שעל דגלה חקוק חופש דת ושהממון חסר בקופתה, מאפשרת דריסת רגל למדינות זרות בתמורה להשקעה בתשתיות. בשנת 2006, תרמה כווית את הכסף לבניית בית הפרלמנט החדש באולאן בטאר ולהקמת כביש חוצה מדינה (שמעולם לא הוקם) בתמורה לזכות להקים ארבעה מסגדים. תורכיה פועלת בשנים האחרונות באופן דומה. מטעמה מוקמים מוזיאונים למורשת תורכית, אנדרטאות ועוד. דריסת הרגל של תורכיה במערב מונגוליה, שאוכלוסייתו קזאחית תורכית, הולכת ומתחזקת. תורכיה תורמת כסף לבניית מסגדים, מסייעת לאוכלוסייה הענייה, שולחת אנשי דת ומקימה בתי ספר דתיים. כנראה שלא בכדי נחנך לפני כשנתיים קו תעופה חדש של חברת Turkish Airlines מאיסטנבול לאולאן בטאר. כשרוכשים את כרטיס הטיסה באולאן באטר מותר לשאת כבודה שמשקלה 40 ק"ג, תמריץ מובהק לטוס ממונגוליה לתורכיה, או לפחות דרכה. שלוחה תורכית קטנה ופופולארית באולגי היא מסעדת 'פמוקלה', שלא בכדי קרויה על שם המעיינות המינראליים המפורסמים שבמערב אסיה הקטנה. את המסעדה מנהל בחור תורכי שהגיע למערב מונגוליה במסגרת שליחות. הוא התאהב בבחורה מקומית והחליט להעתיק את חייו לאולגי. בזכותו יכולים כיום התיירים והמקומיים להתענג על אוכל תורכי משובח שכולל גם סלטים טריים, דבר יקר מציאות במקום כה נידח.
