מסאלה

פרק 1: ריבוי

הי יותם.
אנחנו לא מכירים,אך נידמה לי ,שבעקבות קריאת הספר"מסאלה" ,אותו קיבלתי באקראי(או שלא), הספקתי להכיר צדדים באישיותך.
סיימתי זה עתה לקרוא ותחושותי אמביוולנטיות. מחד, הכתיבה, התיאורים, הירידה לפרטים,התחושות העולות במהלך הקריאה,העושר התרבותי והמגוון האנושי, הרעש והשקט,הבנה עד כמה שניתן את הדתות, האינטגרציה…ועוד, השאירו עלי רושם עמוק, כאילו ביקרתי,נשמתי,חשתי את הודו בכל 5 חושי ואף יותר.
יחד עם זאת נדמה לי שהודו באמצעות הספר (ויצא לי לטייל בעולם),השאירה עלי חותם של "כאוס", "מסאלה", טירוף אנושי, שמחד מאוד מאתגר,ומאידך דוחה במידה זהה.
יש ולעיתים ,שחשתי גועל ודחייה,ובפעמים אחרות במהלך הקריאה אף סקרנות עצומה ורצון לצעוד בעקבות סיפוריך.
זו גדולתה של כתיבתך.
הספר ללא ספק השאיר בי חותם, על כך תודתי.
שא ברכה, הוכחת שאתה איש עם רגישות וסקרנות,אומץ ורצון לחוות ולספר.
על מדפי כבר מצפה ספרך הנוסף " חמצן דליל" .
שמחתי להכירך באמצעות כתיבתך העשירה והספר החשוב,האיכותי והמשפיע שכתבת.
עפר זעירא

סיפור אהבה עם הודו
נדמה שהספרים הרבים שנכתבו בעברית על הודו, מהווים תפאורה להתרחשות הישראלית המשועתקת אל תחומיה.
לא כזה הוא "מסאלה" / יותם יעקבסון

כשניגשתי לכתיבת "מסאלה", ביקשתי שהעיסוק בהודו יהיה העיקר. הודו היא מסאלה (תערובת תבלינים, בהינדי): ישות ענקית, פועמת וחיה. מתוך פניה הרבות עולה מדינה מורכבת, גועשת ותוססת, שלא ברור מה קושר את קצותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו. שמו של הספר תואם את הז'אנר הספרותי שלו: "מסאלה" של רומן, יומן מסע וספר עיון. ב־ 14 פרקים נפרסת מערכת יחסים מורכבת של משיכה ודחייה הנרקמת בין נבו, גיבור הספר, לבין הודו.

(אטמוספרה, ירחון התעופה של אל על, אפריל 2013)

חיים אחרים – גיליון מס‘ 196, ינואר 2013
מערכת יחסים ארוכת טווח ומורכבת של יותם יעקבסון (חוקר, טייל ומדריך טיולים) עם הודו הולידה ספר. כמו במציאות, גם בספר יחסו כלפי תת היבשת אמביוולנטי: יחס של אהבה ושנאה, של משיכה וסלידה, והתוצאה היא קפסולה תרבותית מרוכזת של הודו, על כל צדדיה: הטוב והרע, המרהיב והמזוויע.
כתבה שכתבתי על "מאחורי הקלעים" של הספר.

PDF הכתבה

"הארץ" ספרים – "מסאלה": אובדן הישראליות בטיול להודו
“מסאלה” הוא ספר מסע ישראלי אחר על הודו, חף מאוריינטליזם. הגיבור משמיע את קולם של ההודים, אפילו המודרים ביותר, אבל דווקא הסיפור שלו נעלם

כנרת רובינשטיין, 7.1.2013

חלל גדול נפער בין המקום שתופסת החוויה ההודית בתרבות הישראלית לבין הספרות העברית שנכתבה עליה. יצירות מעטות עסקו במסע להודו, והידועה שבהן היא “השיבה מהודו” מאת א”ב יהושע ‏(הספריה החדשה, 1994‏). במוקד הרומן אהבה בלתי אפשרית בין רופא צעיר לאשה נשואה ומבוגרת. הודו משמשת ברומן תפאורה ואתר יצרי ואקזוטי המאפשר התאהבות מוזרה ובלתי תכליתית. גם במרכז הרומן של יונתן יבין “באבא ג’י” ‏(עם עובד, 2004‏) הודו היא המקום האלטרנטיבי להיכרות בין נדב, צלם בן 28, לבין אביו, שמצטרף אליו לטיול בתת היבשת.
את החלל הזה מנסה למלא יותם יעקבסון בספרו “מסאלה”. יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו, מרצה על דתות, מורה דרך וטיילן. גם בטבורו של “מסאלה” יש סיפור אהבה; אלא שהנאהבים הם נבו, צעיר ישראלי, משוחרר מהצבא, והודו עצמה. בספר הזה, בניגוד לספרים האחרים, הודו היא גם מקום התרחשות וגם אחת הגיבורות הראשיות; הספר עוסק במערכת היחסים הנפתלת שנרקמת בין נבו לבין הודו וההודים שהוא פוגש במסעו – מקומיים שפתחו לו אשנב לאורח חייהם, שהוא במידה רבה היפוכו של אורח החיים המערבי.
אבל לא בהכרח. אחת התובנות המעניינות בספר נוגעת לתדמית הרוחנית של ההודים והיותם רחוקים לכאורה מתאוות בצע. נבו מתאר למשל את התנהגותה של חברתו ראמה, מדריכת טיולים ותיקה במומבאי: “תוך כדי נסיעה ברחובות העיר פרסה ראמה לפני מטייליה את המפה הכלכלית של מומבאי; רשתות הקואורדינטות שטוותה היו בראש ובראשונה פיננסיות” ‏(עמ’ 46‏). בפתח הספר מציין נבו ובצדק ש”העובדה שרק בעלי הכסף מסוגלים לשנות את המציאות רווחת עוד יותר בהודו מאשר במקומות אחרים” ‏(עמ’ 22‏).
את העלילה מספר נבו בגוף ראשון. אך אף על פי שאנחנו מרחיקים איתו לכפרים הנידחים ביותר, איננו יודעים עליו דבר, מלבד הערות סתמיות על געגועים לבית שהוא זורק מפעם לפעם. המסתורין סביב דמותו גדל עוד יותר מפני שהמוטיב העלילתי החוזר הוא התוודעות לאחר. הדמויות שנבו פוגש רוחשות לו אמון, משתפות אותו ברזי אמונתן, מגוללות בפניו את תחלואי המסורת השמרנית של התרבות ההינדית, המשמרת את החלוקה לקאסטות ואת הנידוי המבזה של מעמד הטמאים. ראג’, אחד מחבריו הקרובים, מתוודה לפניו שבעבר היה רוצח שכיר, ומשתף אותו בקושי להתפייס עם עברו.
בכל אלה, דמותו של גיבור הספר נותרת חידה. הדבר היחיד שאנו יודעים עליו הוא שאיבד את חברו יונתן בקרב, לאחר שדימם למוות בלי שיקבל עזרה. האסון הזה נהפך לקלישאה על השכול הישראלי מפני שהוא מתואר באופן כללי, ללא נקודת מבט אישית שתספר מה אירע שם ותתאר מי היה יונתן בשבילו, ואילו רגשות הוא חש לנוכח אזלת היד הנוראה.
בפרק השישי אנחנו מתבשרים שאביו של נבו בא לבקר אותו, ובגלל שערו הסבוך, אביו חולף על פניו ואינו מבחין בו. הציפייה שמתעוררת לקראת המפגש הדרמטי, לאחר חודשי פרידה ארוכים, אינה מתממשת. המספר פוסח על תיאור המפגש, ממש כפי שהוא פוסח על תיאור רגשותיו לאורך הספר כולו. במקומות היחידים שהמספר מתאר את רגשותיו, התיאור תמיד חסר. כך, למשל, בתיאור היוצא דופן של ההתעוררות המינית: “דווקא עכשיו ניעורה בי תשוקה מינית עצומה שביקשה לפרוץ ממני כמו עטלף פירות גדול החובט בכנפיו בתוך חלל סגור וקטן” ‏(עמ’ 359‏). גם במקרה הזה, הקוראים נשארים וחצי תאוותם בידם.

הפרט המשמעותי והאישי ביותר שנבו מוסר על עצמו הוא הזרות שהוא חש ביחס לישראליוּת. מפגש מנוכר שלו עם משלחת ישראלית־צבאית שמגיעה להודו לחלץ פצועים שנפגעו ברעידת אדמה גורמת לו להסיק שהאירוע הוא “מסמר גדול בארון המתים של הישראליות שלי” ‏(עמ’ 449‏). בגילוי התרבות החדשה הופך נבו נטע זר בתרבותו שלו: “במובנים אחדים נעשיתי אדם קרוע”, מספר נבו, “בעקבות החוויות שחוויתי כאן אני כבר לא ממש ישראלי. מצד שני, עם כל תחושת הקרבה ועם כל עוצמת החוויה, לעד אשאר כאן בהודו, זר” ‏(עמ’ 477‏). את הדיסוננס הזה ניסה יעקבסון המחבר לפתור בכתיבת הספר; הספר הוא ביטוי לניסיונותיו לשתף בחוויות המכוננות שעבר ואולי כך לזכות במה שאיבד בדרך.
ואולי, יותר משהספר עוסק בהודו, הוא עוסק בישראליות, או ליתר דיוק – באובדן הישראליות, ובכך גם חשיבותו. נבו מבדיל עצמו משאר המטיילים הישראלים: “אחד מרבבות הצעירים המופקרים המגיעים להודו כדי להתהולל בחופיה” ‏(עמ’ 37‏). בסלידה הוא מתאר את חבורות הישראלים מורחבי האישונים, שלא מטיילים בהודו אלא כובשים אותה בדריסת רגל קולוניאליסטית והופכים אותה למעוז ישראלי, עמוס שלטים בעברית ומסעדות המגישות פלאפל וג’חנון: “נזכרתי במראה חבורת צעירים ישראלים באחת המסעדות בפושקר. הם שוחחו וצחקו בקול רם, ללא כל התחשבות ביתר היושבים במסעדה, והפריחו ענני עשן סמיכים מצ’ילום שהעבירו מיד ליד” ‏(עמ’ 449‏).

הרומנים הישראליים העוסקים בהודו ‏(ובהם גם “הודו תאהב אותי” מאת דריה מעוז, כתר 2002‏) מצייתים בדרך כלל לחוקיו של ז’אנר ספרות המסע, ובהם הגיבור, היוצא למחוזות רחוקים, עובר גם מסע גילוי פנימי ומשתנה לבסוף ללא היכר. ב”מסאלה”, נבו כמעט שאינו משתנה. איננו יודעים מאומה על חייו הקודמים, ולכן סיום מסעו הרגשי ריק ממשמעות.
כוחו של נבו נעוץ בדבר אחר. נבו הוא תייר מזן חדש, לא תייר פסיבי המתפעל מפלאי עולם, אלא אדם מעורב ומשתתף, שבמקרה הצורך מסייע לתושבים הנזקקים שנפגעו ברעידת אדמה, תייר שמכיר את הודו על יופיה ועל ביביה ואכזריותה, תייר כן דיו שלא להיסחף בעיוורון אהבתו ולהודות ש”הודו היא גיהנום אנושי” ‏(עמ’ 474‏), בקיצור: תייר חף מאוריינטליזם. ההודים שהוא פוגש אינם אילמים ומושתקים, אדרבה: נבו מעניק להם קול ופה לספר על חייהם. אפילו לחיי הקבוצות השוליות והמודרות ביותר בחברה ההודית ‏(כמו ההיג’רות, אנדרוגנים שחיים בשולי השוליים‏) מתאפשרת הצצה נדירה, ואכן זה אחד ההישגים המרשימים של הספר.
נבו מתאר מפגשים עם הודים, שמספרים לו על תפארת האמונה ההינדית. אך בקיאותן של הדמויות באופנישדות ‏(קובץ ספרותי דתי‏) ובוודות ‏(כתבי הקודש הקדומים של הודו‏) אינה אמינה, במיוחד מפני שעל פי רוב הסיפורים מסופרים במפגשים אקראיים ומפי אנשים פשוטים, שמכונים בכלליות “איש זקן”. אותן שיחות, המפליגות תדיר לאגדות מיתיות, מעוררות את שאלת האמינות ביחס ללשון ולסגנון. לא ייתכן שהסיפורים נמסרו באנגלית כה רהוטה וגם לא בהינדית, ולכן נוצר הרושם שהמחבר שתל את הסיפורים הללו בפיהן של דמויות אותנטיות למטרות דידקטיות.
“מסאלה” הוא ספר כלאיים. הוא אינו יומן דרכים ‏(כמו אביו המיתולוגי “יומן דרכים” מאת עזריאל קרליבך, הוצאת עיינות 1956‏) וגם אינו ממש רומן. פירוש המלה “מסאלה” בהינדית היא תערובת של תבלינים. בספר משמשת המלה כאחד הדימויים המתארים את הודו: “הודו היא כנראה מדינת המסאלה, חשבתי. הכל מעורבב בה יחדיו, בתערובות שונות ומשתנות, עשירות בריחן ובטעמן עד חנק” ‏(עמ’ 48‏). אם נפליג עם הדימוי, הרי שהספר עצמו מעורבב בתבלינים כה רבים, עד שהם פוגמים בטעמו.

מסלול – ידיעות אחרונות – 17.1.2012
הודו ב- 14 פרקים

יחסים מורכבים של משיכה ודחייה, אהבה ושנאה, נרקמים בין נבו, גיבור הרומן החדש "מסאלה" מאת יותם יעקבסון (הוצאת עצה), לבין הודו. הודו היא מסאלה (תערובת תבלינים בהינדי) — ישות ענקית, פועמת וחיה, שלא ברור מה קושר את כל קצותיה יחדיו. מסעותיו של נבו בתת־היבשת מובילים אותו אל חדרי חדריה — לחיים עם בני קהילת ההיג'רות (סריסים), אנדרוגינוסים מלידה וגברים שעברו כריתה של איבר המין ושק האשכים, החיים בקומונות, שיחות עם ראמה, שהייתה לוחמת בצבא החירות של הודו, ועם שחרזאד, בת המיעוט הזורואסטרי־פרסי במומבאי, מפגש עם רוצח שכיר שחזר בתשובה, ביקור באירועים דתיים המוניים כמו ברהמה מלה בפושקר ופסטיבל קומבה מלה, טקסי גירוש שדים ועוד. הספר כולל 14 פרקים, כל אחד מהם סיפור בפני עצמו, שיחד מהווים שער להיסטוריה התרבותית של הודו מ־2,500 לפנה"ס ועד להווה.

PDF הכתבה

"תזה" – עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, גיליון מס‘ 155, דצמבר 2012
הודו שלא היכרתם
תת היבשת המרתקת, מקום מפלט לסטודנטים רבים בימי חופשה, נחשפת בשיא תפארתה במסעותיו של נבו, גיבור הספר "מסאלה", שלוקח את הקורא אל חדרי חדריה של הודו – אל מקומות שגם הטייל הוותיק והמנוסה יתקשה להגיע אליהם.

PDF הכתבה

מסע אחר – גיליון מס‘ 255, דצמבר 2012
ספר | מסאלה
מי שנוסע להודו הוא לא אותו אדם שחוזר ממנה. מי שמגיע אליה ומוכן לפתוח את עצמו ולהביט בה באמת – לא יוכל להתחמק ממנה, ולא יוכל להתחמק עוד מעצמו. אולי זה עשן המדורות והקטורת האופף תמיד את רחובותיה, אולי ריחות התבלינים ותערובות המסאלה, אולי צבעי הבדים העזים, אולי הנופים – הרים גבוהים מושלגי פסגות, מדבריות שנמשכים עד קצה האופק או חופים שאינם נגמרים – ואולי זה העיניים השחורות, הגדולות כל כך, של הילדים המקבצים נדבות. כל אלה יחד יוצרים אצל האדם בלבול ומתוכו גם בהירות. כך גם נבו, גיבור "מסאלה", רומן הביכורים של יותם יעקבסון, מגיע להודו, מביט בה לעומקה, נותן לה להיכנס אליו ומוצא בה מראה גדולה לנפשו שלו.
הודו אינה הרקע למה שקורה לנבו אלא היא הנושא עצמו, היא העיקר. 14 פרקים מתארים כל אחד מקום ומפגש שונה של נבו עם התרבות ההודית, באתרים מרתקים, לנוכח אמונות והלכי רוח, עם דמויות מקומיות, באירועים ובפסטיבלים. כל אחד מהפרקים הוא סיפור בפני עצמו, אבל קריאה שלהם ברצף יוצרת תמונה היסטורית-תרבותית רחבה של הודו – מהתקופה הוודית ועד הכיבושים המוסלמיים והראג' הבריטי. בפרק אחד, למשל, נבו פוגש רוצח שכיר שחזר למוטב ונפשם נקשרת; באחר הוא נקלע לרעידת האדמה הקשה שהתחוללה בעיר קאץ' בשנת 2001 ומתמודד בה עם מוות וחסד; בשלישי הוא שוהה בקרבה של קהילת ההיג'רות – הסריסים – ולומד להכיר את עולמן. המפגשים המתוארים בספר הם לפעמים מרגשים, לפעמים מחכימים, לפעמים קשים לקריאה ולעיכול, אבל גם זאת היא הודו. דרך המפגש עם פניה הרבים והשונים של המדינה והתהליך שהוא עובר בה, נבו (ואולי גם הקורא) מביט מזווית חדשה גם על עצמו וגם על החברה הישראלית שממנה בא.
קוראי "מסע אחר" יוכלו למצוא הדים בספר לכתבות הרבות שכתב יותם יעקבסון במגזין לאורך השנים. זה 14 שנה שהוא כותב לנו על מסעותיו בהודו ובמחוזות אחרים בדרום-מזרח אסיה, שם הוא גם מורה דרך במשך זה יותר מעשור. היכרותו הרחבה והעמוקה עם הודו – שצמחה מתוך מסעותיו, דרך לימודי תרבות הודו באקדמיה ובאמצעות מחקר עצמאי – לוקחת את הקוראים למסע חיצוני ופנימי אל הארץ הזאת, שממנה אי אפשר לחזור אותו אדם שנסעת.
יותם יעקבסון, הוצאת עצה, 504 עמ', 98 שקל

מסאלה-מסע אחר

ynet ספרות – 2.12.2012
חם מהתנוריותם יעקבסון הוא חוקר תרבות הודו וטיבט, מדריך מסעות לאורך נתיבי הסחר הקדומים בהודו, כותב ומצלם למגזינים ולעיתונים. בימים אלו רואה אור ספר הביכורים שלו, "מסאלה" (הוצאת עצה, הוצאה חדשה שהקים כאלטרנטיבה להתנהלות הנוכחית בשוק הספרים). יעקבסון טוען כי "הרבה ספרים נכתבו לאחרונה על הודו, אולם נדמה שברובם מהווה תת-היבשת תפאורה להתרחשות ישראלית. ב'מסאלה' הודו היא העיקר. יחסים מורכבים של משיכה ודחייה נרקמים בין נבו, גיבור הספר, לבינה. הודו היא מסאלה  – תערובת תבלינים בהינדי. ישות ענקית, פועמת וחיה. מתוך פניה הרבות עולה מדינה מורכבת, גועשת ותוססת שלא ברור מה קושר את קצוותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו".

"מסעותיו של נבו בתת-היבשת מובילים את הקורא אל חדרי חדריה של הודו", הוא מוסיף, "מקומות שהטייל הוותיק, גם המנוסה, יתקשה להגיע אליהם ולהבינם: חיים עם בנות קהילת ההיג'רות (סריסים); אנדרוגנוסים מלידה וגברים שעברו טקס כריתה מלא של איבר המין ושל שק האשכים החיים בקומונות מרתקות, שלהן מנהגים וגינונים משלהן, שיחות מעמיקות עם ראמה, שהיתה לוחמת בצבא החירות של הודו ועם שחרזאד, ועוד. ספר זה הוא מעין קפסולה תרבותית דחוסה המהווה שער כניסה מעמיק ונוח אל תמצית ההוויה ההודית".

עמוד הכתבה ב-YNET